כַּנֵּי כֵלִים, וְאֹגְנֵיהֶם, וְאָזְנֵיהֶם, וִידוֹת הַכֵּלִים הַמְקַבְּלִים, שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין, מְנַגְּבָן וְהֵם טְהוֹרִים. וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים (שֶׁאֵינָם יְכוֹלִין לְקַבֵּל רִמּוֹנִים), שֶׁאֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, שֶׁנָּפְלוּ מַשְׁקִין עַל מִקְצָתוֹ, כֻּלּוֹ טָמֵא. כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, אֲחוֹרָיו טְמֵאִים, תּוֹכוֹ וְאֹגְנוֹ וְאָזְנוֹ וְיָדָיו טְהוֹרִין. נִטְמָא תוֹכוֹ, כֻּלּוֹ טָמֵא:

השלחן והדלפקי. קסבר ר׳ יהודה, כיון דפניו משופים וחלקין, הפנים ההם נדונים תוכו. והלכה כר׳ יהודה:

כני כלים. מושבותם: ואוגניהם. צואריהם: ואזניהם. האזנים אשר יצאו מעצם הכלי וירכיבו בהן הבית יד כמו שיעשו בקיתונות ובקדרות של נחשת: וידות הכלים. הבית יד שלהן ומבואר הוא שאמרו בכאן שנפלו עליהן משקין ירצה בו משקין טמאין וכבר ידעת שטומאת משקין לכלים מדרבנן כמו שבארנו ותכלית מה שחייבו הטומאה לכלי עצמו אולם כאשר נפלו משקין טמאין על פיו או על אוגנו מבחוץ או על אזנו הנה לא יטמא שאלו הדברים כולן הן נבדלים מהכלי וכן הבית יד ואפילו היה לו בית קבול לפי שתכלית מה שגזרו שיטמאו כלים לא שיטמאו ידות הכלים והמאמר כולו מבואר:

שנפלו עליהן משקין. ירצה בו משקים טמאים. הרמב"ם:

ושאר כל הכלים שאינם יכולים לקבל רמונים. ונ"א ל"ג. שאינם יכולים לקבל רמונים. וכן בגירסת מהר"ם ועוד גורס שיש להם אזנים ותוך:

ואזנו וידיו טהורים. כתב הר"ב עבדו ביה רבנן היכרא כו'. כמו שפי' בר"פ: