מִדּוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, וְזוֹמָא לִסְטְרָא, וּמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל, וּמְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן, יֶשׁ לָהֶן אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֶשׁ לָהֶם. נִטְמְאוּ מֵאֲחוֹרֵיהֶן, מַה שֶּׁבְּתוֹכָן טָהוֹר, וְצָרִיךְ לְהַטְבִּיל:

מרצופין. שקין גדולים של עור שמוליכים בהן סחורות בספינות:

זומא ליסטרא. כלי ברזל בקצה האחד צורה והקצה השני שפוד בעל שלשה טפחים ור"ש דומה למכריע וזה שהוא יאמר שאלו הכלים כאשר נטמאו אחוריהם במשקין הנה הדבר אשר יהיה בתוכו טהור אבל הכלי כולו יצטרך טבילה כאילו נטמא כולו הנה לענין שנטמא הכלי בעצמו אמרו [צ"ל אמר] אין להם אחורים כר' יהודה ולזה יטבילו את הכלי לפי שכאשר נטמאו אחוריהן נטמאו כולן ולענין טומאה מה שבתוכם ישים להם דין אחורים וכאשר נטמאו אחוריהם לא נטמא מה שבתוכם והלכה כר' יהודה:

[*וזומא ליסטרא. פירש הר"ב כלי שראשו אחד כף וכו'. ולכף יש תוך ואחורים. וז"ל התוספתא שהביאה הר"ש זומא ליסטרין שנפלו משקין על תוכה טמאה כולה נפל על אחורים אינו טמא אלא אחורים תוכה והמזלג והיד טהורין נפלו על גבי המזלג חולקים את היד המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור. נפלו על גבי היד מנגבה והיא טהורה ע"כ. וכדתנן במ"ו ידות הכלים המקבלים כו' מנגבן כו' וצריכין לחלק בין הך דהכא למרדע דמתניתין דלעיל. דהתם אין דין ניגוב וצ"ל דיש שיעור יד לכל אחד כדתנן משבעה כו'. וכמו ששנינו גם כן במשנה ז וח פכ"ט. הלכך מחשבין לאידך שבין אלו שני השעורים לאחורים ולא ליד. אבל זה צ"ע למה לא יהיה דין השבעה עצמה והד' עצמה כדין היד שיהא מנגבה כשנפלו עליה משקים טמאים. ועוד צ"ע שיהיה מותרות הידות חשובות מהידות עצמן שהרי יהיו נחשבין כאחורים החמורים מן הידות. לכך נראה לי דטעמא אחרינא איכא דכל שבעה לחרחור וארבעה לדרבן נחשבין לחרחור ולדרבן כעצמותן ולפי שאין צריכין ליד לפיכך מה שבין השבעה להארבעה נחשב כאחורים]:

[*רבי שמעון אומר כו'. כתב הר"ב והלכה כרבי יהודה. וכן כתב הרמב"ם. וממילא דמאי דקאמר ר"ש וצריך להטביל. כהלכה הוא. ועיין בסוף מתניתין ה]: