הַמַּרְדֵּעַ יֶשׁ לוֹ אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, מִשִּׁבְעָה לַחַרְחוּר, מֵאַרְבָּעָה לַדָּרְבָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵין לָהֶם, לֹא הֻזְכְּרוּ אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה אֶלָּא לַשְּׁיָרִים:

כגון הכרים והכסתות. ואע״פ שמשתמשים בהן בתוכן ובאחוריהן, שראוי להפכן ולעשות תוכן אחוריהן ואחוריהן תוכן, אע״פ כן חלוק דין תוכן מדין אחוריהן:

חרחור. הוא הברזל הדומה לרומח יהיה בקצה המרדע ודרבן ברזל הוא בקצה השני וכלל הכלי בעצו וברזליו יקראו מרדע ואמר ששבעה טפחים מעץ המרדע ממה שימשך לברזל אשר בקצה האחד אשר שמו חרחור וכן ד' טפחים מזה העץ שימשך לקצה הדרבן הנה הוא כמו תוך הכלי ומה שהיה חוץ מאלו השעורים הנה הוא כמו אחורי הכלי וכאשר נפלו משקין טמאים חוץ משבעה לחרחור וארבעה לדרבן יהיה המקום אשר נטמא ומה שיתחבר בו מחוץ טמא והשבעה אשר ימשך לחרחור או ארבעה לדרבן טהור כדין כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ור"מ אומר שאפילו נפלו משקים טמאים על קצה תכלית המלמד נטמא כולו ואמנם נזכרו אלו השעורים לשירים ר"ל כאשר נשברו אם נשאר ממנו אלו השעורין הרי הן יקבלו טומאה שאפשר שיעשו בהן מעין מלאכתם ואם נשאר ממנו פחות מזה השיעור הנה הוא שברי כלים ולא יטמאו והלכה כרבי יהודה:

משבעה לחרחור מד' לדרבן. עיין במ"ז [*וח] פכ"ט. [*ומ"ש הר"ב אם נפלו משקים טמאים כו' אין טמא מן המרדע אלא ז' כו'. וכן פי' הר"ש. ולדבריהם יש לו אחורים ותוך דקתני אינו כמו אינך דלעיל ודלקמן. אבל פירושו כלומר שהכלי עצמו חלוק. וכמו שחלוקים שאר כלים באחורים ותוך לענין דינייהו. ה"נ המרדע חלוק הוא בעצמו לענין דין אחר. והיה נכון למתני יש להם יד משבעה כו'. ומ"ש הר"ב ורמב"ם פי' כו'. לכאורה דעתו שחולק הרמב"ם על הדין שכתב הר"ב שאם נפלו משקים טמאים על החרחור כו'. אבל אינו כן דאיהו נמי ס"ל כך. שכ"כ בהדיא בחבורו פכ"ה מה"כ. והשתא דאתינא להכי יכולני לומר שגם הר"ש סובר כדברי הרמב"ם באם נפלו משקים טמאים חוץ לז' כו'. אלא דמר נקט חדא ומר נקט חדא. והשתא אף להר"ש אחורים ותוך דהכא כמו אינך. אלא שלהר"ש העיקר שהוא מה שנשנה במשנה אחורים ותוך לא פי'. והרמב"ם מפרש הנשנה במשנה. ועיין לקמן במשנה דלקמן בד"ה וזומא ליסטרא וכו']: