כֵּלִים כ״ה · א׳

כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ר"ל כל הכלים יש בהן חילוק בין אחוריים שלהן לתוכן. דבנטמא תוך שלהן ממשקה שנטמא. נטמא גם אחורי הכלי ההוא דהיינו חיצונית הכלי. אבל בנגעו המשקין הטמא בחיצונית הכלי. לא נטמא תוך הכלי ההוא. ואע"ג דכלי אמק"ט רק מאה"ט. אפ"ה גזרו רבנן כך כדי שלא יטהרו כלי שנפלו עליו משקין של זב וזבה. כגון רוקו וכדומה. שהוא אה"ט ומטמא כלי. ומדטומאת שאר משקין טמאין לכלי הוא מדרבנן עבדו בה הכירא פורתא כדי שידעו שטומאה זו מדרבנן ולא נשרפו עלה תרומה וקדשים. מיהו לא רצו להקל גם בנפלו משקין לתוכו שיהיו אחוריו טהורין. כדי שלא יטעו להקל כך גם במשקין אה"ט דאוריי' אבל השתא ידעו שפיר שזו טומאה דרבנן. אבל יש משקין שטמא מדאוריי' וחמיר מזה. והא דהחמירו בתוכו טפי מע"ג. ולא גזרו איפכא היינו משום דמצינו דהחמירה תורה בתוכו טפי מע"ג בכ"ח. וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון:

כך נ"ל פי' הר"ש והר"ב. שכתבו וז"ל. דבנפלו משקין טמאין על החרחר לא נטמא רק ז' טפחים ואם על הדרבן לא נטמא רק ד"ט. משמע מדברי רבותינו. מדלא נקטו רבותא טפי דבנפלו משקין טמאין על הז' או על הד'. נטמא בכל א' גם עיקר הכלי עמו. ש"מ דבכה"ג באמת גוף הכלי טהור. דהשיעורים שהזכיר התנא כל אחד נחשב אחוריים לעיקר הכלי הסמוך לו. אולם הרמב"ם בחיבורו (פכ"ח). נקט ממש לשון הר"ש. רק מוסיף בה דברים. דז"ל דבנפלו על הריוח שבין ז' לד'. אותו הריוח לבד טמא עכל"ר. מזה הלשון משמע לכאורה דבנפל על ז' וד' נטמא החרחר והדרבן. דאל"כ למה נקט שנפל על הריוח. ולא נקט רבותא טפי דבנפל על ז' וד' לא נטמא החרחר והדרבן אע"ג דשייכי אהדדי כל טפל להעיקר שלו. או לכללינהו יחד. דבאם נפל על כל הריוח שבין חרחר לדרבן. הריוח לבד טמא. מיהו י"ל דלעולם ס"ל להרמב"ם כהר"ש והר"ב. דז' וד' הם כאחוריים לחרחר ודרבן. ובנפלו משקין על הז' וד' לא נטמא חרחר ודרבן. ואפ"ה לא כללינהו רמב"ם לז' וד' בהדי הריוח דבעי לאשמעינן מלתא אחריחא שלא הזכירו הר"ש והר"ב. דהיינו שהז' והד' אף דמחשבו כאחוריים לחרחר ודרבן. אפ"ה עכ"פ מחשבו כחוך נגד הריוח שביניהן. דבנפל על הריוח לא נטמא הז' והד' וכ"ש דחרחר ודרבן לא נטמא עי"ז. וממילא משתמע דבנפל על ז' וד'. אף דחרחר ודרבן לא נטמא. דלגבייהו מחשבו הז' והד' כאחוריים. אפ"ה עכ"פ הריוח שבין הז' לד' נטמא. דלגבי הריוח מחשבו הז' והד' כתוך. וא"כ להכי לא הוה מצי הרמב"ם למכלל ז' וד' בהדי ריוח שביניהן. מדחלוקין בדינן מהריוח. וכן משמע לכאורה מפי' רבינו במשנתינו כאן שכתב בפירוש דהז' והד' הן התוך נגד הריוח שביניהן שהוא האחוריים. דבנטמא הריוח לא נטמא ז' וד'. משמע דהא אם נטמא ד' וז' נטמא הריוח. ואע"ג דבחיבורו כ' דבנטמא חרחר ודרבן לא נטמא הריוח. היינו רק משום דהריוח אין לו שייכות כלל עם חרחר ודרבן. אבל עכ"פ מדסמוכין לז' וד'. מחשבו כאחוריים לגבייהו. דבנטמא ז' וד' נטמא גם הריוח שביניהן מדמחשבו כתוך להריוח. נמצא שהר"ש והרמב"ם בחדא שיטה אזלו. דתרווייהו ס"ל דהז' והד' מחשבו כאחוריים נגד חרחר ודרבן. ורק בפי' המשנה מחולקים. דלהר"ש הא דנקט תנא מז' לחרחר ומד' לדרבן. היינו דהז' והד' מחשבו אחוריים והחרחר ודרבן מחשבו תוך. ומהריוח שביניהן לא מיירי תנא. ולרמב"ם בפירושו הא דנקט תנא מז' לחרחר ומד' לדרבן. היינו דכל א' מהן עם הסמוך לו מחשב תוך. וממילא משתמע דהריוח שביניהן אחוריים. רק מדין הז' והד' נגד גוף הכלי מהא לא איירי תנא. רק הוא הוא הנזכר בתוספתא. וכך כתב גם רמל"מ שם דהכי ס"ל להרמב"ם. ול"מ היה נ"ל דמסתבר טפי כפי' הרמב"ם למשנתינו. והיינו מדנקט התנא בלשונו. מרדע יש לו אחוריים ותוך. ומדלא נקט חרחר ודרבן יש להן אחוריים ותוך. משמע דלא מיירי מדין עצמן. דמדניכר עד היכן הברזל. להכי גם לר"מ יש שם אחוריים ותוך. אבל בהמרדע דהיינו כל מקל העץ המחבר החרחר והדרבן. שאין היכר בין הז' והד' ובין הריוח שביניהן. בהא לבד מיירי תנא דפליגי בי' ר"מ ור"י. ולפ"ז יש ג' חילוקי דינים בכל המרדע עם חרחר ודרבן שבו. (א) חרחר שנטמא במשקין טמאין. בין לר"מ ובין לר"י נטמאו ז"ט שבמרדע הסמוכים לחרחר. וכ"כ בנטמא הדרבן במשקין טמאין נטמאו הד' טפחים שבמרדע הסמוכין להדרבן. אבל בין בזה או בזה לא נטמא הריוח שבין ז' לד'. וכ"ש דבנטמא חרחר לא נטמא דרבן וד"ט שעמו. וכ"כ איפכא. בכל הא לא פליגי. (ב) וכ"כ לא פליגי בנטמא ז' או ד' במשקין. לא נטמא חרחר ודרבן וגם בנטמא ז' לא נטמא ד'. ובנטמא ד' לא נטמא ז'. וכ"כ מודו דבנטמ' ז' או ד'. נטמא הריוח שבין ז' לד'. לר"מ מדאין במרדע אחוריים ותוך. ולר"י משום דהריוח מחשב כאחוריים להז' והד': (ג) ורק בהא לבד פליגי ר"מ ור"י בנטמא הריוח במשקין. לר"י רק הוא נטמא ולא שאר הכלי. משום שנחשב הריוח כאחוריים. אבל לר"מ בכה"ג כל המרדע טמא. והיינו רק המקל. מדאין בו אחוריים ותוך. אבל חרחר ודרבן לכ"ע לא נטמאו. דהרי רק במרדע איירי תנא ובו לבד קאמר ר"מ שאין לו אחוריים ותוך:

במשנה וכל שאין לו תוברות אין לו אחוריים ותוך. הרמב"ם (והרע"ב אחריו) פי' דר"ל דאפי' נטמאו אחוריהם נטמאו תוכם. וכ"מ שמפרש להא דר"י דלקמן במ"ג. ולכאורה יל"פ איפכא דאפי' נטמאו תוכן ל"נ אחוריהם דגם הם חשיבי לתוך. ודמיא לרובע וח"ר דלקמן מ"ד וכ"מ שמפרש הר"ש בהא דר"י במ"ג. ואולי דחיליה מלקמן מ"ו ושאר כה"כ שאין להם אחוריים ותוך שנפלו משקין על מקצתו כולו טמא. וכ"מ מלישנא דר"ש במ"ג:

בהרע"ב ד"ה השלחן. כיון דפניו משופים כו'. והוא מהר"ש. ולע"ד הנל"פ דאף שב' הפנים משופין מ"מ אותו צד שלמעלה שמשמשין עליו נקרא תוך ואף שראוי להתהפך דומיא דכרים כו' דרישא. ור"מ דפליג ה"נ דס"ל אף באינו ראוי להתהפך כיון שהוא פשוט אין חלוק אחוריו מתוכו וכללא דלעיל פ"ב מ"ג ע"ש בהרע"ב ותוי"ט ואתיא כר"מ. ומ"מ לענין הלכה יש לפסוק כר"י משום דה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ועי' בתוספתא: