הַטְּמֵאִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס, טַבְלָה שֶׁיֶּשׁ לָהּ לִזְבֵּז, וּמַחְתָּה שְׁלֵמָה, וְטַבְלָה שֶׁהִיא מְלֵאָה קְעָרוֹת. נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶם בְּשֶׁרֶץ, לֹא נִטְמְאוּ כֻלָּם. אִם יֶשׁ לָהּ לִזְבֵּז עוֹדֵף, נִטְמְאָה אַחַת מֵהֶם, נִטְמְאוּ כֻלָּן. וְכֵן בֵּית תְּבָלִין שֶׁל חֶרֶס, וְקַלְמָרִים הַמְּתֹאָמוֹת. וּבֵית תְּבָלִין שֶׁל עֵץ, שֶׁנִּטְמָא אֶחָד בְּמַשְׁקֶה, לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, חוֹלְקִין אֶת עָבְיוֹ. הַמְשַׁמֵּשׁ לַטָּמֵא, טָמֵא. הַמְשַׁמֵּשׁ לַטָּהוֹר, טָהוֹר. אִם יֶשׁ לוֹ לִזְבֵּז עוֹדֵף, נִטְמָא אַחַד מֵהֶם, נִטְמָא חֲבֵרוֹ:
הטקסט מוצג עם ניקוד
ואין מיטמאין מגביהן. דכתיב (שם) וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, מתוכו הוא מיטמא ואינו מיטמא מגבו. ושאר כל הכלים חוץ מכלי חרס וכלי נתר אין מיטמאין מאוירן עד שתגע הטומאה בעצמו של כלי, וכשנגעה הטומאה בעצמו של כלי בין מגבו בין מתוכו טמא. והיינו דתנן בפ״ק דחולין, הטהור בכלי חרס טמא בכל הכלים, הטהור בכל הכלים טמא בכלי חרס:
אלו הקערות מעצם הטבלא והן כולן גשם אחד והרבה עושין מאלו במצרים וכל כלי ממנה כאשר יגיע השרץ באוירה נטמאה לבדה וישארו הכלים הדבקים בה טהורים ואם היה לזאת הטבלא אוגן גבוה מכל הכלים אשר בתוכה הנה כאשר יגיע השרץ באחת מאלו הכלים הקטנים כבר הגיע באויר זה האוגן הכולל ונטמאת הטבלא בכללה בהגעת הטומאה באוירה ואלו הקערות כולם הן מעצם הטבלא ונטמאות בכללה: בית תבלין של חרס. הוא כלי מחרס נחלק בעת עשייתו לרבועים רבים יעשו לשום בהן מיני התבלין כדי שלא יתערבו קצתם בקצתם: קלמרין המתואמות. הוא כלי נחלק באמצעו חלוקה אחת ואמר שדינן ודין הטבלא אשר בה הקערות אשר זכרנו אחד וזה שאם יהיה להן אוגן כולל תכלול הכלים והחלוקות אשר בתוכן הנה הכל נחשב כלי אחד ואם לא היה אוגן כולל הנה כל כלי וכל חלק וחלק נחשב יחידי ואע"פ שיהיו כולן דבוקים קצתן בקצתן. עוד אמר שזה הדין בעצמו בבית תבלין של עץ כאשר נטמא אחד מחלקיו במשקים טמאים לא נטמא חבירו אא"כ היה שם אוגן כולל הכל מחוץ אשר תשים אלו הרבועים כולן כלי אחד תכלול אותן וכאשר נטמא אחד מן הכלים נטמאו כולם וא"ר יוחנן בן נורי שבית תבלין של עץ כאשר לא יהיה לו אוגן ונטמא אחד מן החלקים במשקים טמאים נחשוב שעובי החלוק כבר נחלק לחצאין וכל מה שימשך לטהור טהור ומה שימשך לטמא טמא ונשאר בכאן שנבאר לאיזה ענין תקנו בבית תבלין של עץ טומאת משקין ולא אמר שנטמא אחד מהן בשרץ כמו שאמר בשל חרס ובכאן תצטרך שתהיה זכור לעקרים הקודמים וזה שכבר נאמר בהקדמה שכלי חרס מטמא מאוירו ואינו מטמא מאחוריו ושאר הכלים מטמאים בנגיעת הטומאה איך שיהיה מאחוריו או מתוכן וכאשר לא יהיה שם אוגן עודף כמו שהנחנו ובא שרץ בחלק מאלו החלקים נטמא זה הבית לבדו ולא נטמא אשר ימשך אליו לפי שהטומאה נוגעת בו מאחוריו וכלי חרס לא יטמא מאחוריו וכאשר היתה של עץ נטמא הכל לפי שכלי עץ כאשר נגעה בו טומאה נטמא בין מתוכו בין מגבו אולם משקים טמאים כבר בארנו בפתיחה שהם יטמאו מדרבנן הכלים כולם וכן הקדמנו שכלי שנטמא אחוריו במשקים טמאים לא נטמא תוכו והנה יתבאר בזאת המס' (פ' כ"ה מ"ו) שכלי שנטמא תוכו במשקים טמאים נטמא כולו ולזה אם היה לזה הבית תבלין של עץ אוגן עודף אשר נחשב כאילו כלי אחד והגיעו משקים טמאים בתוכו נטמא הכל ואם לא יהיה שם אוגן גבוה אשר כל חלק נחשב לכלי והגיעו משקים טמאים באחד מהחלקים נטמא זה הבית ולא נטמא הבית הדבק בו לפי שמשקין טמאים נגעו בו מאחוריו ולא נטמא בזה כולו. אולם אם היה שרץ תמורת המשקים נטמא הכל והבן זה הנה כבר התבאר שדין השרץ בכלי חרס כדין משקים טמאים עם כלי עץ ועם זולתן מן הכלים וזה מבואר בתכלית:
טבלא שיש לה לזביז כו'. כתב הר"ב ומרישא דהטהורים כו'. הוה שמעינן וכו'. אלא ארחיה דתנא הכי כדתנן בפ' ואלו טריפות ואלו כשרות. כ"כ הר"ש. ומיהו התם כתבתי בשם התוס' והר"ן דצריכי. ומ"ש הר"ב והכי איכא טובא במשנה. מסיים הר"ש בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לה). ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כה) ובפרק במה בהמה (שבת דף נא) ובפרק במה אשה [דף מ] :
שיש לה לזביז. עיין בפירוש הר"ב משנה ב' פ"ד דמקואות (ד"ה אם). ועמ"ש לקמן פי"ב משנה ו (ד"ה ומודים) :
טבלא. פי' הר"ב של חרס שהיא מלאה קערות כו' והקערות הן מגופה ומחוברים בה. דאילו אין מחוברים אפילו לזבז עודף לא היו הכלים שבתוכה טמאין כדאמר [בפ"ק] דחולין (דף כה) דאוכלין ומשקים מיטמאין מאויר כלי חרס. ואין אדם וכלים מיטמאים מאויר כלי חרס. דלא חזינן האי תנור כמאן דמלי טומאה כ"כ הר"ש. ועקרא דמלתא ליתא בחולין. אלא בפ"ק דפסחים דף כ (ע"ב) ובפ"כ דשבת דף קלח (ע"ב) ועיין בפירוש הר"ב משנה ה פ"ח:
ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה. פי' הר"ב דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים כו' בי"ח דבר דתנן בפ"ק דשבת (דף יד) . וע"ש:
רבי יוחנן בן נורי אומר חולקים כו'. פי' הר"ב דופן עב כו' וחצי עובי דופן של צד הטהור טהור. ואין הלכה כריב"ן ועמ"ש במשנה ג פרק ו (ד"ה האמצעית) ובמשנה ה פרק כ"ה ובאהלות ריש פרק ד ופרק ו משנה ד:
אם יש לו לזביז עודף כו'. אתאן לכולי עלמא:
