גִּסְטְרָא שֶׁנִּמְצֵאת בַּכִּבְשָׁן, עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ, טְהוֹרָה. מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ, טְמֵאָה. טִיטְרוֹס, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק מְטַהֵר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמוֹצִיא פְרוּטוֹת:
הטקסט מוצג עם ניקוד
ומיטמאין מאחוריהן. כלים שחקק בית מושבם מבחוץ כדרך שעושים לכוסות של כסף, ופעמים כופין אותן על פיהן ומשתמשין בבית קיבול שבאחוריהן. אם נגעה טומאה באותו בית קיבול, נטמא הכלי חרס. ומדלא ערבינהו ותנינהו, מיטמאין ומטמאין מאויריהן ואחוריהן, שמע מינה דאין מיטמא מאויר אחוריו, דלא חשיב תוך של אחוריו תוך גמור דאורייתא ליטמא מאוירו, אבל מיטמא אם נגעה טומאה באותו חקק של אחוריו:
גסטרא. הוא כלי אין לו בית יד ולא בית קבול ואמנם הוא תושבת לכלים ישימו עליהם הכלים הגדולים המלאים מים לקבל טפטופן וכן בארנו במסכת שבת (דף צו.): וכבשן. הוא הכבשן אשר יבשלו החרס בו: וטיטרוס. הוא כלי חרס מושבו רחבה ולו צואר צר ארוך דק מאד ובתושב הכלי נקבים נקבים כאשר תמלא הכלי במים והושם האצבע על ראש הצואר הדק ימנע האויר מליכנס בכלי ולא יצאו המים אשר בו מאלו הנקבים וכאשר הוסר האצבע מראש הכלי יצאו המים מקרקעית הכלי ויקרא אצלנו זה הכלי מזה המים. ואמרו מפני שהוא כמוציא פרוטות ר"ל כי המים כאשר יצאו מאלו הנקבים לא יצאו במהרה אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול הנה כבר שב כלי קבול כי לזה נעשה. והלכה כר' יוסי:
עד שלא נגמרה מלאכתו. שהוא צירוף בכבשן לרבנן שכתב הר"ב במשנה ד. ומ"ש הר"ב אם היו שבריה כו' בידוע שנגמרה מלאכתו ואח"כ נשברה. וכן לשון הר"ש בשם התוספתא. ולפי הסברא מה שמאדים מתוכו מראה שכבר נשבר. ולכך עשאו הצרוף שמאדים. וראיתי התוספתא בפ"ב ושנוי בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. ומהר"ר וואלף וורמייז"א הגיה מלשון הרמב"ם פי"ט מהלכות כלים [הלכה ח] שכצ"ל בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. אין שבריה שוים ואין תוכה מאדים. בידוע שנגמרה כו':
טיטרוס. וכן העתיק הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ח. וכן העתיק הר"ש והערוך דלא כהר"ב שהעתיק סיטרוס. ומה שכתב הר"ב וכשממלאים כו' ואדם משים אצבעו כו' שלא ישלוט בו הרוח. ואין ריקות נמצא. לכך א"א שיצאו המים. אחרי שאין הרוח שליט לכנס למלאות הריקות אם יצאו המים. לפיכך בהכרח ישארו המים במקומם:
רבי אליעזר בר צדוק מטהר. פי' הר"ב מפני שהוא נקוב בכונס משקה. שכך שיעורו לטהר. בר"פ דלקמן:
מפני שהוא כמוציא פרוטות. לשון הר"ב כמוציא פרוטות מעט מעט. טיפה אחר טיפה. ומש"ה לא חשיב נקוב בכונס משקה. וז"ל הרמב"ם. מפני שהוא כמוציא פרוטות ר"ל כי המים כאשר יצאו מאלו הנקבים לא יצאו במהרה. אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול. ובנוסחאות ארץ ישראל הוגה פי' כסמדר גרעין. מלשון ופרט כרם. ע"כ. ואם זה הפירוש מדברי הרמב"ם. לא שהמגיה כתב כן מלבו לפרש. או שהעתיק מדברי הראב"ד שמפרש כך [פרק י"ח מה"כ הלכה ו]. הרי זה מכריח מ"ש הכ"מ בפי' דברי הרמב"ם שבחבורו. לפרשו שאין דעתו בפירוש מוציא פרוטות לשון פרוטה קטנה. (דמתניתין ב פרק דלקמן) אלא מעט מעט באיחור. ובתבורו הוסיף וכתב. שהרי המים מתכנסים בצדדים והן עשוין לקבלה. וכתב הכ"מ שגם זה בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות. שמתוך שהנקבים דקות. ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול. המים מתכנסין בצדדים. שאילו היו הנקבים גדולים. לא היו המים מתכנסים. ונמצא שלא היה נעשה לקבלה. ע"כ. ובנוסחת מהר"ם. נקוד הפ"א בשו"א והרי"ש והטי"ת שתיהן בחול"ם ופירש בפרוטרוט. טפה אחר טפה:
