תֵּבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ, טְמֵאָה מִדְרָס וּטְמֵא מֵת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז טֶפַח. נִפְחֲתָה מִלְמַעְלָן, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. נִפְחֲתָה מִלְּמַטָּן, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל הָעִקָּר, בָּטְלָה הַטְּפֵלָה:

אמר רבי יוסי כי כאשר היתה גבוהה י' טפחים או היה לה שפה הנה היא לא תטמא במדרס הזב שהיא אינה ראויה לישב עליה וכבר ידעת שלא תטמא במשכב הזב אלא הראויה למשכב עוד אמר כי כאשר נפחתה למטה והוא שנפחת קרקעיתה הנה תשאר מקבלת טומאת מדרס לפי שהוא ראוי למושב וחכמים אומרים כי העיקר בו אמנם הוא קרקעיתו ובו הוא כלי עד שתטמא במת ובזב וכאשר בטל העיקר החזירה שלא תטמא במת ונשארו הלוחות אשר בצדה ובעליונה אשר יעשה להחזיק מה שבה ונאמר שהיא תטמא במדרס וזה לא יתאמת והלכה כחכמים:

רבי מאיר מטמא. הואיל ופתחה מצדה. ולא נפחתה למעלה ראויה למדרס כשהיתה וכל המיטמא טמא מדרס מיטמא טמא מת כדתנן במשנה ג פ"ו דנדה:

מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה. ושיהיה כלי שיטמא טומאת מת הוא העיקר. וזה הולך על השרש אשר התבאר בששי מנדה והוא אמרם כל הטמא מדרס טמא טמא מת ויש שטמא טמא מת ואינו טמא מדרס הנה כבר התבאר שטומאת מת עיקר. הרמב"ם בסוף פרקין: