אומרו מקבלת טומאה מכאן ולהבא. על השרש אשר זכרנו בפרק ט"ו מזו המסכתא והוא אמרו נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא: ואמר מטמאת חבילה שהיא לא תטמא אלא כולה מחוברת וכן לא תטהר אלא כשהיא מחוברת וכן מטבילין אותה. ומאמר חכמים מטמאה אברים ביאר הש"ס ענינו שתהיה ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים שהיא תטמא אז ואם היה היא חלק מטה לפי שתקונה שתשים בצד מקום גבוה ונמשך העץ עליהן וישכב עליו וכן אמר שהיא כאשר היתה שלמה ונטמאה ונטהרה ונחתכה חתיכה הנה אמנם היא טהורה והלכה כחכמים:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
מקבלת טומאה מכאן ולהבא. הרי זה דומה למי שעשה כלי אחד משברי כלים שנטמאו שהוא טהור ומקבל טומאה להבא [כלומר בכלי עץ וכדתנן ברפ"ב] הרמב"ם ספכ"ו מה"כ:
[*ומיטהרת איברים. פירש הר"ב כשבא להטבילה מטביל הכרע בפני עצמה. עמ"ש בספכ"ד בס"ד]:
מוכני י"א דמוכני הוא מלשון כיור וכנו [וכן מוכח לפע"ד מאהלות ספ"ד] ור"ל כלי ב"ק שהוא מושב להשידה. שהשידה יושבת בתוכה. וי"א דמוכני הוא אופן שמחובר בהשידה למעלה. שעל ידה מעלין המשא מעל הארץ לתוך השידה [ולא הבנתי איזה ב"ק יש לאופן זה להציל מה שבתוכו באהל המת]:
נמצא שמטה זו חמורה מהכרע. שהכרע כל זמן שמפורד מהמטה אין בה טומאה כלל. והמטה שהיא תולדתה עכ"פ טמאה מגע מדרס גם כשמופרדת מהכרע. ואפ"ה לא תנא הכא שהנוגע במטה אומר להמטה מטמאיך לא טמאוני ואתה תטמאני כדתני לעיל (פ"ח מ"ד ופ"ח דפרה מ"ב ג. ד. ה. ו. ז) היינו משום דבהנך כולהו נשאר האב על תכונת טומאתו כבתחילה. ואפ"ה אין בו כח כתולדתו. משא"כ הכא חולשת האב נתהוה ע"י שנתפרק הכרע. תדע דאל"כ כל כלי טמא שנגע באוכל. ואחר שנשבר הכלי הטמא נגע האוכל שנטמא באוכל אחר. שנעשה האוכל זה שני. הכי גם בזה יאמר כן האוכל השני להאוכל הראשון. ונ"ל עוד דנקט הכא כרע לרבותא דאע"ג שהוא רק דבר מועט. אפ"ה כל המטה שנתחברה לו דינו כהכרע בהטומאה. וכ"ש בניטל ארוכה או קצרה. וחברן למטה טהורה. כולה נטמאת כהמחובר לה. ורק דבניטלה קצרה וב"כ. אז הנשאר מהמטה שניטל הקצרה ממנה נשאר בטומאתה הישנה. ובניטל ארוכה וב"כ אז הנשאר טהור כרבנן לעיל במשנה יו"ד:
