כֵּלִים י״ט · א׳

המפרק את המטה להטבילה. אע״פ שמיטהרת כשהיא שלימה, פעמים שהיא גדולה ואינה יכולה ליכנס במקוה וצריך לפרקה:

כבר קדמנו צורת המטה שאמרנו שאריגת החבלים בין הד' עצים לשכב עליו ואמר כי כאשר תסתר המטה תהיה טהורה (אחר) נגע אחד באלו החבלים הארוגים אחר סתירתה הנה לא תטמא ומבואר הוא שהמאמר בכאן בטומאת המת או במשכב הזב עוד חזר אל פרק אחר ואמר החבל מאימתי הוא חבור רצה לומר מתי נחשבהו מחובר במטה ויטמא בטומאתו ואם נגע בזה החבל כאילו נגע במטה ואמר כי כאשר נארגה ממנה משלשה בתים ולמעלה הנה כאשר נטמא המטה כל מה שנגע במה שנארג מן החבל מהקשר האחרון אל מה שימשך לאריגה הנה הוא טמא ומי שיגע בה מהקשר לחוץ הנה הוא טהור ומדרך כל קושר קשר שיעזוב מהחבל מעט חוץ מהקשר כדי שלא יותר הקשר ויקרא זה הקצה נימי הקשרים ונימי הן חוטים הנה ענין אמרו צרכו הוא השיעור אשר אם חתך החבל על יותר קצר ממנו יותר הקשר והוא בחבל המטה אשר היה עביו ידוע אצלם ג' אצבעות לפי שמה שיהיה החבל יותר עבה יצטרך להשאיר ממנו יותר אחר הקשר ומאמר רבי יהודה אמת:

והנוגע בחבלין. כן גי' הר"ב. אבל גי' הרמב"ם בפירושו ובחבורו ס"פ כ"ו הנוגע וכן היא גירסת הר"ש. וכלומר שאחר שנתפרקה המטה. שוב אין לחבלים חבור:

והנוגע מן הקשר ולפנים. והקשר בכלל שהרי נומי הקשר כל שהוא לצורכו מטמאין. ולשון הרמב"ם בפכ"א מה"כ [הלכה ו]. מן הקשר ולחוץ עד ג' אצבעות טמא. מפני שהן צרכיו של קשר. הרי הן מכלל המטה. וחוץ לג' אצבעות טהור. שאינו לצורך הכלי. שאפילו פסקו אין הקשר ניתר:

נימי הקשר כו' רי"א כו'. כדדרשי' בת"כ. בפ' זאת תהיה. במשכבו ולא בנימין היוצאים מן הקשר חוץ משלשה אצבעות. או יכול שאני מוציא מג' ולמטה. ת"ל טמא. הר"ש. וכן כתבה הרמב"ם במשנה דלקמן וממנה נ"ל שלמד הרמב"ם. דדברי ר"י אמת. ושאין חולק עליו מדסתמה הברייתא. ודתנן רי"א בלשון פלוגתא. ל"ק. כמ"ש הרבה כיוצא בזה בפרק בתרא דביכורים. ומ"מ כתב דשיעורן זה בחבל המטה אשר עביו ידוע אצלם. דלפי מה שיהיה החבל יותר עבה. יצטרך להשאיר ממנו יותר [חוץ] הקשר. ע"כ: