כֵּלִים י״ח · ח׳

תְּפִלָּה, אַרְבָּעָה כֵלִים. הִתִּיר קְצִיצָה הָרִאשׁוֹנָה וְתִקְּנָהּ, טְמֵאָה טְמֵא מֵת, וְכֵן שְׁנִיָּה, וְכֵן שְׁלִישִׁית. הִתִּיר אֶת הָרְבִיעִית, טְהוֹרָה מִטְּמֵא מֵת, אֲבָל טְמֵאָה מַגַּע טְמֵא מֵת. חָזַר לָרִאשׁוֹנָה וְהִתִּירָהּ וְתִקְּנָהּ, טְמֵאָה בְמַגָּע, וְכֵן שְׁנִיָּה. הִתִּיר אֶת הַשְּׁלִישִׁית, טְהוֹרָה, שֶׁהָרְבִיעִית בְּמַגָּע, וְאֵין מַגָּע עוֹשֶׂה מַגָּע:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה כֵּלִים י״ח ח׳, מתוך מסכת כֵּלִים שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

תפילין של ראש בו ד' בתים יכנס בכל בית ממנו פרשה מן הד' פרשיות וכל בית ממנו כלי קבול בפני עצמה ושם כל הבית ובית יקרא קציצה ואמרו שתפילין של ראש כאשר נטמאו והיה זה העור אב הטומאה בלא ספק עוד אחר זה התיר קציצה הראשונה ותקנה הנה נשארה אב הטומאה כמו שהיתה וכן כאשר התיר שניה אחר זה ותקנה שלישית אחר זה ותקנה עד שהיו השלשה בתים כבר נחתכו ונתפרו ונשארה הבית ד' הנה היא נשארה כמו שהיתה ואם נחתכה הרביעית גם כן ותקנה והיו הד' בתים כולן כבר נטלו וחזרו הנה לא תשאר אב אבל חשוב כמו כלי שנגע באב והוא אמרו אבל טמאה מגע טמא מת לפי שכל קציצה ממנה נטמאה אצל הרכבתה בנשארת אשר היתה אב עד אל הד' הנה היא אצל מה שנרכבה היתה כמו השלשה וחזר הכל ולד הטומאה ר"ל ראשון ואם חזר אחר זה אחר חזרתה מגע טמא מת ר"ל ולד הטומאה ונחתך הבית הראשון פעם שניה עוד נרכבת הנה היא נשארה מגע טמא מת כמו שהיתה וכן אם התיר השניה אבל אם התיר השלישית וחזרה הנה לא יטמאו מפני הד' לפי שהד' כבר חזרה ולד הטומאה ולא יטמא כלים כמו שהשרשנו והוא ענין אמרו ואין מגע עושה מגע הנה כבר נטהרו כולן לפי שלא ישאר בו דבר יטמא זולתו וכאשר נבדלו השלשה בתים הנה כאילו הוא כלי אחד נגע בזאת הד' אשר לא טמאוהו:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

[*תפלה. עיין מ"ש בריש פ"ד דמנחות. למה נקט כן]:

קציצה. לשון הר"ב וכל בית נקראת קציצה לפי שהיא קצוצה מחברתה הערוך [ערך קץ י"ב] [*עוד בערוך פירוש אחר קציצה היא הטבלא. ונ"ל שהוא ג"כ כמו הפי' הראשון במשמעות שם קציצה אבל איכא בינייהו דלפירוש הראשון על שם שקצוצה ונפרדת מחברתה נקראת כן ולפי' השני ע"ש שקצוצה ונפרדת מן התיתורא שהוא העור המכסה פי הבתים שהוא כעין דף של גשר ולכן נקרא תיתורא ונקרא ג"כ טבלא וב' השמות בהקומץ רבה דף ל"ה]:

ואין מגע עושה מגע. שאין הראשון מטמא כלים מפני שהוא ולד. הרמב"ם פ"ז מה"כ [הלכה יב]:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · כֵּלִים י״ח ח׳

א׳
ביניהן נמדד ורואין כאילו השולים עבים עד הארץ:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · כֵּלִים י״ח ח׳

א׳
והר"ב פי' דמיירי שדרס הזב על הכרע. ותמוה הרי גם הטומאה שהיה בהכרע כשהיתה בהמטה. פרחה מינה כשנתפרקה (כדמוכח ממ"ה דלעיל) ע"כ מדהו"ל כשברי כלים. א"כ איך תטמא כשדרס עליה הזב. אפי' נוקי לה ביש בהכרע שיעור מדרס. הרי עכ"פ חתיכת עץ בעלמא הוא והרי בסוכה (דט"ו) מקשי הש"ס אברי מטה שנתפרקו למאי חזו. וה"נ כרע זה שנתפרק למאי חזי. וכ"כ הרמב"ם (פכ"ה מכלים ה"י) דאם דרך הזב על בול עץ לא נטמא מדרס. וכן הדין בכל אברי כלי גם לענין שאר טומאות כשנתפרקו אמק"ט. רק בדחזו למלאכתן עדיין. וכש"ס סוכה הנ"ל (ועי' רכ"מ ספ"ו דכלים). וכן מוכח נמי מלקמן (פי"ט מ"ו) דנקט מטה עם מזרון שנגע בהן מת. ופירשו מהדדי. שניהן טמאין טומאת ז'. וק' דלמה לא נקט נמי מטה שנגע בה מת. ופירש ממנה כרע שניהן טטו"ז. ואי"ל דמזרון לרבותא נקט. אף שאינו מגוף המטה. אפ"ה טמא טו"ז. דאדרבא כרע רבותא טפי. דאע"ג דלעצמו לא חזי לכלום ואינו רק שבור הכלי. אפ"ה מק"ט ונשאר בטומאתו. אע"כ דרק מזרון דגם כשפירש שם כלי עליו. נשאר בטומאתו. אבל לא כרע עץ. גם טומאתו פרחה ממנו בשעה שהופרש מהמטה. וא"כ כ"ש שאמק"ט להבא כל עוד שעומד מופרש:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913