כֵּלִים י״ח · ז׳

זה הכרע אשר זכר שהוא טמא מדרס הוא שנטמאת לבדה כשדרס הזב עליה אולם אם היתה המטה טמאה מדרס ונשבר רגל מרגליה הנה היא טהורה. וכבר בארנו בפתיחת דברינו שכלי שטף כאשר נטמא במת טומאת שבעה הנה הוא יהיה אב הטומאה ויטמא אדם וכלים טומאת ערב ולזה כאשר נטל זה הכרע אחר הרכבתם ישאר טמא טומאת ז' כמו שהיה והמטה טמאה טומאת ערב להיותה נוגעת בכרע שהוא אב ואם היה כרע טמא טומאת ערב והוא שיהיה ולד הטומאה ר"ל שהיא נטמא בטומאת מת הנה אצל חבורן במטה יהיה הכל ראשון וכאשר ניטל נשארה המטה טהורה אבל הכרע ולד הטומאה והוא לא יטמא כלים לפי השרש שעשינו בתחלת דברינו. אמר וכן השן של מעדר ר"ל כאשר היה השן טמא ונרכב במחרישה הנה דינה כדין הכרע בשוה וזה כי איזו טומאה שהיתה בשן בעת הרכבתה ונדבקה במחרישה הנה תהיה המחרישה טמאה כמוה וכאשר נבדלה השן ממנו תשאר השן בטומאה שהיתה בה בין קלה בין חמורה ונדון על המחרישה דין כלי שנגע בזה השן וזה כולו מבואר ממה שהשרשנו:

היתה טמאה טומאת ז'. לשון הר"ב כגון שנגע במת. וכן לשון הר"ש והיא שטת ר"ת דלא אמרי' חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות. וכתבה ג"כ הר"ב ברפי"ב דאהלות ולא דק לפ' הכא דלא כשטתו דבפ"ק דאהלות מ"ב שהיא שטת הרמב"ם דבכל כלים אמרי' הרי הוא כחלל והרמב"ם כתב בכאן וז"ל וכבר ביארנו בפתיחת דברינו שכלי שטף כאשר נטמא במת טומאת ז' הנה הוא יהיה אב הטומאה ויטמא אדם וכלים טומאת ערב וכו' נתכוין לומר כשנטמא במת בענין זה שהוא יהיה אב הטומאה. ויטמא אדם וכלים טומאת ערב וזה כשלא יגע במת עצמו. ובמת דקאמר היינו בטומאת מת:

כולה טמאה טומאת ז'. ואם הזה על המטה טהרה והכרע בכללה ואם פרשה קודם הזייה (היא) [הכרע] טמאה כו' הרמב"ם ספכ"א מה"כ: