מִטָּה שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס, נִטְּלָה קְצָרָה וּשְׁתֵּי כְרָעַיִם, טְמֵאָה. אֲרֻכָּה וּשְׁתֵּי כְרָעַיִם, טְהוֹרָה. רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַמֵּא. גָּדַד שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת לוֹכְסָן, גָּדַד שְׁתֵּי כְרָעַיִם (טֶפַח עַל טֶפַח) לוֹכְסָן, אוֹ שֶׁמִּעֲטָהּ פָּחוֹת מִטֶּפַח, טְהוֹרָה:

כבר התבאר לך בפתיחת דברינו שזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע מטמאין כאשר תשמע במשנה או בפירושנו משכב הזב תדע שהכונה בו כל מה שיעשה משכב ואמנם לקחנו הזב דרך משל ואחר זה אומר שהזב יטמא המשכב על כל פנים כאשר ישב עליו או יתפשט עליו או יעמוד עליו או יסמוך עליו או יתלה בו עד שיהיה זה הבגד נושא לכבדות הזב באיזה פנים שיהיה ואע"פ שיהיה בין הזב ובין זה הכלי בכל מין מאלו הה' צורך מה שנתבאר בראש זאת המסכתא שהוא מטמא תחת אבן מסמא וכאשר טמא הזב הכלי באחד מאלו החמשה דברים יקרא זה הכלי משכב ומושב שדין המשכב והמושב אחד כמו שהתבאר שאין הפרש בין שישב על הדבר או שישכב עליו וכן אמרו אפילו ישב על המשכב או שכב על המושב יהיה אב מאבות הטומאה לפי מה שהקדמנו בו. ומלת מדרס תכלול אלו הה' פנים עד כי כאשר אמרו דרס עליו הזב יהיה עניינו שהוא ישב או שכב או עמד [או סמך] או נתלה בו וכאשר תשמע טמא מדרס או טומאת מדרס תדע שהנרצה בו לשוב זה הדבר משכב הזב וחבריו באי זה פנים שיהיה מאלו הפנים ואני עתיד לבאר זה בסוף פ"ב מזבים וכבר בארנו בפתיחה שהמשכב יטמא אדם ובגדים באשר הוא אב. והנה הכלי אשר יגע במדרס הזב יקרא מגע מדרס ר"ל שהוא נגע בדבר אשר דרס עליו הזב והוא ראשון בלא ספק כמו שבארנו שאשר יגע באב הוא ראשון ושמור אלו הענינים בכל מה שעתיד לבאר מהביאור ולא נצטרך להחזיר אותו ודע שהמטה הנבדלת והוא אשר נקראהו אנחנו והוא אשר ידבר עליה בכאן מצורתה לפי מה שאספר לך וזה שארכה רב מרחבה הנה שני העצים העומדים ברחב אשר אחד מהן ממה שימשך לראש האדם השוכב במטה והאחרת ממה שימשוך להרגלים תקרא כל אחד מהן קצרה והב' העצים הארוכים אשר הן משני צדדים יקראו להן ארוכות המטה וכל אחד מהן תקרא ארוכה עוד יעשה ארבע נצבים מרובעים ארך כל אחד מהן כמו ג' טפחים ויעשו בכל אחד מהן שני חריצין עד שיתרכבו בהן קצה העץ הקצרה וקצה העץ הארוכה ואלו הד' נצבים הם אשר יחברו המטה עד שיעמידו לה צורת הרבוע וישימו נצב אחד קיים בכל זוית וזוית מזוית המטה הארבע וישארו מקצות זה הנצב מעט וגבה למעלה מן המטה כמו טפח או יותר ואלו הנצבים הן אשר יקראו לשונות עוד יקחו עץ מרובע מקשי על ארך הארוכות ותתרכב בין ב' לשונות לא עליהן עד שתהיה דבוקה בארוכה האחת ויהיה זה פני המטה וזה העץ תקרא עוד יעשו ד' רגלים מעץ ויתקעו אותן בד' זוית המטה מתחת הד' לשונות עד שתגבה המטה מן הארץ וכל רגל מהן יקרא כרע ושמור זאת הצורה ואלו השמות ולא נצטרך להחזירם כאשר נזכור המטה או חלק מחלקיה. ואלכסון הוא הקוטר וכבר ציירנו אותו פעמים. ואמר כי כאשר היתה המטה טמאה מדרס ואחר ניטל ממנה הקצרה ההולכת ברחב ושתי הרגלים אשר תחתיה הנה נשארה המטה טמאה מדרס כמו שהיתה תחלה שתמונת המטה נשארת לפי מה שהיתה ואם חסר אחת מהארוכות ושתי הרגלים אשר תחתיה. הנה הנשאר מהמטה טהורה לפי שכבר נפסדה תמונתה וצורתה על השרש אשר אצלנו בכל הכלים נשברו טהרו ולמטה גם כן ד' נצבים כמו שבארנו והן הלשונות וכאשר נחתכו שתי לשונות מאלו הלשונות והן אשר הן על אחד משני הקטרים עד שתתפרק המטה וישוב ארוכה וקצרה מצד (כמו זו הצורה) וארוכה וקצרה מצד או שנחתכו גם כן שתי הרגלי' המקבילים על הקוטר עד שיחזירם פחות מטפח או נחתכו הרגלים הארבעה עד ששב גובה כל אחד מהם פחות מטפח ושבה המטה על שטח הארץ כאשר נחתכו רגליה הנה המטה כבר טהרה מטומאתה באחד מאלו ההפסדים כי כבר נפסד תמונתה ואלו הדברים הן שבירתה ואין הלכה כרבי נחמיה:

מטה שהיתה טמאה מדרס. פי' הר"ב ששכב עליה זב. וכן זבה נדה יולדת ומצורע. ואמנם לקחו הזב דרך משל. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב או נתלה או נשען. ויש עוד שני פנים כדתנן לכולהו בספ"ב דזבים:

רבי נחמיה מטמא. כדאמרינן בפ"ק דסוכה [דף טז] ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים חזו למסמך אגודא ומסמך אשלי לקרבה אל הכותל [הרחב] כמלא רוחב המטה ונותן עצים מן הכרעים לכותל למראשותיה ומרגלותיה ונותן חבלים ומסרג וראויה לשכב שהכרעים נקובים משתי רוחות שארוכה נכנסת בו וקצרה נכנסת בו פעמים נשארים עם הארוכה ופעמים עם הקצרה ובנקב שנתרוקן מכניס עץ ממנו ולכותל. כ"כ הר"ש. וכך כתבו התוס' שם סוף דף טו. וכתבו עוד דלא מטמא רבי נחמיה אלא דוקא כשכל המטה קיימת וכולה של אדם אחד שסופו לחזור ולחברה. אבל אם נאבד מקצתו או [שהוא] של שני ב"א. הואיל ואין סופן לחזור ולחברה טפי אפי' איכא ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים טהורה כדתנן בס"פ מטה שנגנב חציה כו':

גדד ב' כרעים לוכסן. לשון הר"ב טפח על טפח לוכסן. ובתוספתא דמכילתין ב"מ פ"ח גרסינן לתרוייהו שגדד שתי כרעים לוכסן או שגדד בה טפח על טפח. וכן העתיקה הר"ש. אבל בנא"י מצאתי מוגה במשנה שתי כרעים טפח על טפח לוכסן. וכן העתיק הרמב"ם בפכ"ו מה"כ. וכן בפירושו בנא"י כתב או שנחתכו שתי הרגלים כו'. עד שיחזירם טפח על טפח ע"כ. ויצא לנו ג"כ מזו הנוסחא שבפירושו דלא תקשה סיפא או שמעטה פחות מטפח שמשמעה שכל רגליה נתמעטו בפחות מטפח. והכא הא לא בעינן אלא שתים לוכסן. אבל לפי הנוסחא שכתבתי אלו השנים שנגדדו לוכסן נשאר בהם טפח על טפח. [*ולפירוש הר"ב ל"ק ולא מידי]: