הנה נבאר בהלכה שאחר זה אי זה חלק המטה הן אשר יקראו לשונות ובכלל הן ארבע קצוות בד' זויות המטה גבוהים על ריבוע המטה והם כמו אמה או יותר ואמר שאם נרכיב זה המלבן על שתי הלשונות נכחיות לפני המטה ונשאר גבוה על המטה הנה לא יטמא בהטמאות המטה לפי שאין חלוק בין זה המלבן ומלבני בני לוי אשר הקדמנו צורתם ואמרנו שהן טהורין והלכה כר' יוסי ור"ש:
מודים אלו ואלו שאין עובי הרגלים ועובי לזבזין לזביז הוא הנקרא בל"א לייסטע או געזימס שבולט לחוץ משפתה סביב. וכ"כ הרגלים המרובעים בולטים בכל זוית טפי מעובי הדפנות. דאע"ג שגם הם מוסיפים בגודל וכובד הכלי אפ"ה כיון דהנך אינן בכלל דפנות של החלול. והו"ל כגוף אחר שחיברו להמטה שאינו מצטרף להשיעור הנ"ל. מיהו נל"פ דכסוי שלה ודאי שייך לחללה כהדפנות ונמדד עמה:
ולהר"ש מלבנות הן כעין רגלים קטנים חלולין עם ב"ק. שתוחבין לתוכן רגלי המטה שלא יתקלקלו מלחלוחית הקרקע. ובני לוי נושאין עמהן אלה המלבנות כדי שלא ימנעו בני אדם במלונם להשאיל להם מטות מחשש שיתקלקלו רגלי המטה. ולפ"ז צ"ל. דאע"ג שכל שיש לו ב"ק מכל מקום טמא (כפי"ז מט"ו) הכא שאני מדהו"ל ב"ק העשוי למלאות. דלא מחשב ב"ק (כרמב"ם פ"ב מכלים ה"ג). א"נ י"ל דלהר"ש המלבנין באמת אין להן ב"ק רק הן כעין קנים חלולים שהחלול שבתוכן רחב מלמעלה בכדי תחיבת רגל המטה לתוכו. וקצר מלמטה כדי שלא יגע רגל המטה בקרקע. וא"כ מדאין להמלבן שולים. הו"ל כיש לו תוך בלי ב"ק. שאמק"ט רק בכ"ח (כהר"ב רפ"ב) וכמש"ל. ובין כך וכך רק מלבני בני לוי שאינן שייכין למטה מיוחדת אמק"ט. אבל שאר מלבנין מדשייכין למטה מיוחדת כאברי מטה טמאה שנתפרק דמי. ונשאר בטומאתן (כסוף פרקן). וא"ת עכ"פ אם טומאת המלבן ברישא היינו מדשייכין למטה מיוחדת מ"ש מחמור וחפוי דג"כ שייכים למטה מיוחדת. ואפ"ה חשבינן להו כפשוטי כ"ע המשמש רק לכלים ואמק"ט. וא"כ הנך מלבנות נמי למה יק"ט. הרי אין לה ב"ק ומשמשין רק להמטה. ודוחק לומר דחמור וחפוי נמי מיירי באינן מיוחדין למטה ידועה. ליתא. דא"כ לפלוג ולתני בדידה בחמור וחפוי גופייהו בין מיוחדין למטה ידועה או לא. וי"ל מלבנין שאני שרגלי המטה נתחבין לתוכן בחוזק. להכי בששייכי למטה ידועה. כאברי המטה הן חשובים. אבל חמור וחפוי. שהן רק מונחים על תחת המטה. רק כמשמשי המטה חשובין. שגם בשאינן מחוברין יחד נקרא משמש (כלעיל פי"ד מ"ג) אבל לא מחשב מה"ט כאברי מטה עצמה. וכן מוכח דכל כלי שתחוב תוך כלי אחר. אף שאינן קבועים יחד במסמרים ככלי א' חשובין. וכדחזינן לעיל במוכני של שידה (סי' ט"ו) ורק ברגיל מאד להפרידן צריך שיקבעם במסמרים (כסי' י"ח). אמנם קצת ק"ל להר"ש דאי מלבנות הן רק כדי לבלי יתקלקלו רגלי המטה. א"כ למה יצטרכו תו לשונות (כמ"ד) ואם כדי שלא יתרקבו המלבנות. א"כ אין לדבר סוף ותו אי חיישי לקלקול של המלבנות טפי מלקלקול הלשונות. יניחו לשונות על לשונות. ולא יקחו מלבנות כלל. ותו מדנקט לשון יחיד מלבן. ולא נקט מלבנות שנתנן ע"ג לשונות. משמע טפי כפירושינו בפנים סי' ל"ג. וכך נוטין גם דברי הר"מ כאן כדברינו בס"ד:
