הַחֵמֶת, שִׁעוּרָהּ בִּפְקָעִיּוֹת שֶׁל שֶׁתִי. אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שֶׁל שְׁתִי, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת שֶׁל עֵרֶב, טְמֵאָה. בֵּית קְעָרוֹת שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל קְעָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַתַּמְחוּיִין, טָמֵא. בֵּית הָרְעִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מַשְׁקִין, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הָרְעִי, טָמֵא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְקַיְּמִין אוֹתוֹ:
הטקסט מוצג עם ניקוד
ר׳ אליעזר אומר במה שהן. כל הכלים שיעורן כשאין ראויין להשתמש בהן מעין התשמיש שהיו משתמשים בהן תחלה, כגון כלים המיוחדים לתאנים שיעורן במוציא תאנה, והמיוחדים לזיתים שיעורן במוציא זית. ואין הלכה כרבי אליעזר:
פקעיות של שתי. הן לשונות של מטוה אשר יהיה ממנו השתי והן קטנות מלשונות הערב: ובית הרעי. כלי יעשו בו הנערים צרכיהן ורעי שם הצואה והנה באלו הפרקים לשון אע"פ שענינו יהיו אלו הכלים יקבלו השעורים הגדולים ולא יקבלו הקטנים שהן יטמאו וכולן בראוי להן עד שיהי' הנקב הגדול שלא תקבל השיעור הגדול ויהיה סדר המשנה כן החמת שיעורה בפקעיות של ערב אע"פ שאינה מקבלת של שתי הואיל ומקבלת של ערב טמאה וכן שיעור הנשאר מן הפרק ואין הלכה כרבן גמליאל:
שעורה בפקעיות של שתי. יש לתמוה למאי נ"מ דהא מסיק שאם מקבל של ערב טמאה. וכן תימה על הרמב"ם שבפ"ז מה"כ העתיק המשנה כלשונה. גם לשון אע"פ אינו מדויק שפיר והר"ש הניח לשון אע"פ בקושיא. אבל מהר"ם כתב וז"ל נ"ל לפרש דכולה הא בבא. מלתא דר"ג היא. וה"פ החמת שעורה לטהר בפקעת של שתי ואם אינה מקבלת [של שתי אע"פ שמקבלת] של ערב טמאה לרבנן. וכן בית קערות שאין מקבל קערות אע"פ שמקבל תמחוין. טמא לרבנן. וכן בית הראי שאין מקבל משקין אע"פ שמקבל רעי טמא לרבנן. אפ"הר"ג מטהר בכולן מפני שאין מקיימי' כו' וכה"ג ר"פ בא סי' העליון עד שלא בא התחתון אע"פ שא"א ופריך גמ' [נדה דף מח] והרי בא. ומשני. בא לר"מ. אע"פ שא"א לרבנן. וגרם אותן בנו"ן ופליג *)האי בבא אכל כנ"ל עכ"ל. ומיהו התם בפ' בא סימן איכא טעמא דקתני הכי כדאיתא בגמ'. ושם העתקתיה:
של שתי. כתב הר"ב מטוה השתי דק כו' כדמוכח בכתובות. כמ"ש כבר בפרק א משנה ה [ד"ה בחוע] :
טמאה עד שתנקב רובה. הרמב"ם שם [פ"ז מה"כ הלכה ז] :
