כָּל כְּלֵי בַעֲלֵי בָתִּים, שִׁעוּרָן בְּרִמּוֹנִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּמַה שֶּׁהֵן. קֻפּוֹת הַגַּנָּנִים, שִׁעוּרָן בַּאֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק. שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, בְּתֶבֶן. שֶׁל בַּלָּנִין, בִּגְבָבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כֻּלָּן בְּרִמּוֹנִים:

כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. אם ניקבו במוציא רמון, טהורים:

שיעורן כרמונים כאשר נקבו כמוציא רמון נטהרו ולא יקבלו טומאה וענין במה שהן ישערו בדבר אשר ישתמשו בו וכאשר נקבו עד שלא יצלח לזה הדבר הנה הוא טהור כמו שיהיה שמושו לתאנים שיעורו כאשר נקב במוציא תאינה ואם היה שמושו לזיתים נקובתו במוציא זית: עוד אמר ת"ק שקופות הגננים כאשר ינקבו נקב תצא ממנו אגודת ירק הנה הן טהורים וקופות בעלי בתים כאשר ינקבו נקב עד שיצא ממנו התבן הנה הם טהורים וקופות הבלנים כאשר ינקבו נקב תצא ממנו הגבבא טהורות והגבבא הוא תבן מעורבב בזבל ישרפו אותה במרחץ תרגום לקושש קש לגבבא גילי (שמות ה׳:י״ב) וחלק רבי יהושע על זה ההבדל השני ג"כ ואמר שאלו הקופות כולן שעורן כרמונים כמו שאר כלי בעלי בתים ואין הלכה לא כר' אליעזר ולא כר' יהושע:

כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. בעלי בתים חסין על כליהם. הלכך ניקב כמוציא קטנית מצניעו לזיתים. ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים. ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים. אבל של אומן העומד לימכר לא הוי שיעוריה בהכי רש"י פרק ו דברכות דף מא. ובפ"ק דסוכה ד"ו פירש דשל אומן טהור בנקב כל שהוא:

שעורן ברמונים. פי' הר"ב אם נקבו במוציא רמון טהורים אם היו טמאים נטהרו בנקיבה זו ואם הם טהורים אינם מקבלים טומאה. הרמב"ם רפ"ו מה"כ. ודייק הר"ב לכתוב כמוציא רמון אע"ג דרמונים תנן דלא בעינן אלא כמוציא רמון א'. כמ"ש בס"ד לקמן משנה ד:

קופות הגננים. כתב הר"ב ובהא מודה ת"ק כו'. ומסתברא דבשל בלנים נמי מודה. ובדברי ר' יהושע שהזכיר גם כן הר"ב של גננים. וה"ה לשל בלנים. והרמב"ם מפרש דקופות הגננים כו' דברי ת"ק הן. וכן העתיק בחבורו פ"ו מה"כ [הלכה ז]: