קַסְדָּא, טְמֵאָה. וּלְחָיַיִם, טְהוֹרִים. אִם יֵשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל מַיִם, טְמֵאִים. כָּל כְּלֵי הַמִּלְחָמָה, טְמֵאִים. הַכִּידוֹן, הַנִּיקוֹן, וְהַמַּגָּפַיִן, וְהַשִּׁרְיוֹן, טְמֵאִין. כָּל תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים, טְמֵאִים. עִיר שֶׁל זָהָב, קַטְלָיוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, וְטַבַּעַת, בֵּין שֶׁיֶּשׁ לָהּ חוֹתָם וּבֵין שֶׁאֵין לָהּ חוֹתָם, נִזְמֵי הָאָף. קַטְלָה שֶׁחֻלְיוֹת שֶׁלָּהּ שֶׁל מַתָּכוֹת בְּחוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן אוֹ שֶׁל צֶמֶר, נִפְסַק הַחוּט, הַחֻלְיוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁכָּל אַחַת וְאַחַת כְּלִי בִפְנֵי עַצְמָהּ. חוּט שֶׁל מַתָּכוֹת, וְחֻלְיוֹת שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְשֶׁל זְכוּכִית, נִשְׁתַּבְּרוּ הַחֻלְיוֹת, הַחוּט בִּפְנֵי עַצְמוֹ קַיָּם, טָמֵא. שְׁיָרֵי קַטְלָא, כִּמְלֹא צַוַּאר קְטַנָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ טַבַּעַת אַחַת, טְמֵאָה, שֶׁכֵּן תּוֹלִין בַּצַּוָּאר:

קסידא. כובע הברזל אשר יושם בראש בעת המלחמה: ולחיים לוחות ברזל יכסו החזה: וכידון. הרומח הקטן אשר הוא ביד המלכים ברוב העתים: והניקון אל קנה והוא הפוך ומשקל קנו והוא הברזל הנכנס בתוך הרומח: ומגפיים נעל מברזל יכסה הרגלים כדי שלא יורו על רגליו: ושריון. ידוע: תכשיטי אשה. חלי הנשים והביא מהן קצתן על צד המשל כמו שעשה בכלי החרב: ועיר של זהב. עטרה של זהב על צורת ירושלים ישימום בראש ולזה נקרא עיר: וקטלאות. הן חוטי זהב ישימו בצואר והוא הנקרא בלשון התורה רביד וכבר יעשו חוליות זהב נקובות כדמיון גרעינים ויכניס בחוטים וישימו אותן על הצואר וזה יקרא מחנק וכבר יקרא גרעיני אדם פטדה וברקת וירכיבו אותן בחוט זהב או כסף ויעשו ממנו כבלים סובב סביב הצואר גם כן וכל זה יקראו קטלאות: ונזמים. שני מינים מהן שיתלו באזן כמו שעושין היום ומהן יתלו באף כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא: וחותם כמו שיעשו בקצה החותמות מספיר או מנפך ומה שדומה להן מן האבנים ואין הלכה כר"א:

הכידון. פירש הר"ב רומח קטן שביד השרים ומלכים. כמו נטה בכידון אשר בידך דיהושע (ח). והר"ש כתב. כדכתיב וכידון נחושת דגלית (שמואל א י״ז:ו׳) משום דביה כתיב שהוא של מתכות:

הכידון וכו'. כלומר כגון הכידון וכו'. ועיין בסמוך:

תכשיטי נשים טמאים. כתב הר"ב מרבינן להו מקרא דכתיב וכל וכו'. וכ"כ הר"ש בשם ספרי זוטא [*ונשים לאו דוקא. שהרי מונה אף של אנשים. אלא נקט דשכיחי טפי] עיין מ"ש בר"פ דלקמן:

עיר של זהב כו'. הובא מהן קצתן מתכשיטי הנשים על צד המשל. כמו שעשה בכלי [המלחמה]. הרמב"ם:

נזמים. לשון הר"ב יש מהן נזמי האף ויש מהן נזמי האזן. ומיהו הכא בנזמי האזן. דהא נזמי האף תני להו בסיפא. ועיין רפ"ו דשבת. ובמשנה ו פ"ק דסוטה [מש"ש]. ולשון הרמב"ם נזמים שני מינים. מהן שיתלו באזן כמו שעושין היום. ומהן יתלו באף. כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא ע"כ:

וטבעת בין שיש כו'. כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה כו'. רש"י פ"ו דשבת דף נט:

שיש עליה חותם. בגמ' פ"ו דשבת [שם] רמינן ממתני' דהתם דלא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת. שמע מינה דלאו תכשיט הוא לה. ואילו הכא קתני לה בהדי תכשיטי נשים. ומשני רבא דהא דקתני הכא וטבעת בין שיש כו'. לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרווייהו. אלא לצדדין קתני. יש עליה חותם תכשיטין דאיש. אין עליה חותם תכשיטין דאשה:

שחוליות שלה. פירש מהר"ם לשון וחלי כתם (משלי כה יב):

שירי קטלא כמלא צואר קטנה. תימה האי שירי קטלא היכי דמי אי בחוט של פשתן וחוליות של מתכות. למה לי מלא צואר. הא כל חוליא בפני עצמה טמאה. ואי בחוט של פשתן וחוליות של מרגליות. כיון דחוט לאו בר קבולי טומאה משום מרגליות לא נחתא ליה טומאה. דה"ל כלי אבנים. ואי בחוט של מתכות שנפסק איירי. דבעינן שישתייר מן החוט מלא צואר בת קטנה. מאי קא מהדר ר"א אפי' טבעת אחת. הר"ש. ויש ליישב דר' אליעזר ה"ק. אפי' כמלא טבעת אחת. כלומר שאם שייר בחוט כמלא טבעת. שכן תולין בצואר כטבעת מחוט של מתכת כך נ"ל. אח"כ מצאתי בדברי מהר"ם שכתב וז"ל. מיהו נ"ל דמיירי בקטלא של פרקים. שאין מכניסין אותן בחוט אלא כזה*.? ומשער ת"ק כמלא צואר קטנה. ור' אליעזר קאמר אפילו טבעת אחת. דרך לתלות בצואר. ע"כ: