שְׁלֹשָׁה דְבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין אַף לֹא מְקַרְצְפִין:

פרתו. רצונו לומר שהתיר לצאת בה לפי שהפרה היתה לאשה שהיתה בשכונתו ולפי שלא מיחה בה יחסו אותו לו ורצועה זו בין שהיא עשויה לנוי או לסימן כדי שלא תתערב עם אחרות הכל אסור לפי שהוא משאוי כמו שנתבאר בפרק חמישי משבת:

וקירוד הוא הסרת הזבובים הקטנים הנאחזים בירכות הבהמות והם מניחין המקומות פצועין כשעוקרין אותן. וקרצוף הוא הסרת הזבובים הגדולים שאין פוצעין המקום שהן אוחזין בהם וחכמים אוסרין להסיר הגדולים שאין עושין חבורה גזרה משום אותן שעושין חבורה לפי שסוברין שדבר שאין מתכוין אסור כר"י (בן בתירה). והלכה כר' אלעזר דאמר דבר שאין מתכוין מותר וכבר קדם פי' הלכה זו עם השתי הלכות שלפניה בפ"ב מביצה:

שלשה דברים ר"א בן עזריה מתיר וכו'. שנויה במתני' ח' פ"ב דביצה. וע"ש: