בְּרָכוֹת ז׳ · ד׳

ומעשר שני והקדש שנפדו - ונתן הקרן ולא החומש. דאינו מעכב:

ואף דבק"ש אומר ברכו. ה"ט דהתם לפעמים כבר יצא ומוציא אחרים יד"ח (מג"א קצ"ב סק"ב) ובירושלמי מתרץ דביהכ"נ שאני. דמדסיים המבורך הרי כלל עצמו עמהן. ואלה"ק לירושלמי. א"כ בבהמ"ז נמי יאמר המבורך י"ל דמלת שאכלנו משלו שיאמר לבסוף צריך להמשיכו לברכו שיאמר בתחלה. ואם יפסיק ביניהם במלת המבורך יהיה משמע שהוא מבורך שאכלנו משלו. והרי אין זה ידוע לכל העולם שאכלנו בשעה זו. וכן מה"ט לא יאמר נמי המבורך שאכלנו משלו. [אב"י סיום זה של דברי קדשו דע"ר זצוק"ל לא זכיתי להבין דהיא היא. וכמדומה יש כאן איסור לשון קצת בדברי ע"ר זצוק"ל. ול"מ נ"ל דגבי בהמ"ז לא שייך לומר המבורך. דמשמע דהחיוב שיהיה הברכה נאמרת ממנו בא ממילא. והרי אי בעי לא אכיל ואינו מחוייב בברכה. ואי"ל א"כ בשבת ויו"ט דחייב באכילת פת (עי' רמג"א קפ"ח סק"ט) יכול לומר כן. י"ל דמשום שבת ויו"ט לא רצו לתקן טופס מיוחד]: