שנטלה תרומתו. ואף על פי שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שנטל הכהן תרומה גדולה, והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד מחמשים, דרחמנא קרייה ראשית, נמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו. ואשמעינן מתניתין דהכא דפטור הלוי מלהפריש ממנו תרומה גדולה דכתיב (במדבר י״ח:כ״ו-כ״ז) והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו כו': מה שנאמר במשנה הזאת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא הוא דעת רבי עקיבא וכל מה שיבא אחר כך הוא דעת רבי יוסי הגלילי שהוא אומר לפי רוב הקהל הן מברכין ופסק ההלכה שמשלשה ועד עשרה אחד מהן מברך נברך שאכלנו משלו ועונין הכל ברוך הוא שאכלנו משלו ומעשרה ולמעלה אחד מהן מברך (אומר) נברך לאלהינו שאכלנו משלו ועונין הכל ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו והלכה כרבי ישמעאל (דף נ' ע"א):
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
בעשרה אומר נברך לאלהינו. עי' במ"ג פ"ד דמגילה:
נברך לאלהינו. כתבו התוס' והר"י דלא גרסי' בלמ"ד דבשיר והודאה כתיב שירו לה' הודו לה' אבל בברכה לא מצינו בלמ"ד כדכתיב במקהלות ברכו אלהים ברכו עמים אלהינו. וכן מפורש בסדר רב עמרם ע"כ. וכתב הב"י סי' קצ"א שהטעם כדפרש"י אדאמרינן דאין אומרים נברך למי שאכלנו משלו דמשום דהוה משמע דמרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה. והכא נמי דכותיה ע"כ. ופסק הר"ב דאין לומר ברכו אלא נברך. כדאמר שמואל דעדיף הכי כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל. והרי"ף הביא ירושלמי דמותיב מקורא בתורה ומשני דאומר המבורך ובזה כולל עצמו ע"כ. ואכתי איכא למידק דלתקנו בתרווייהו בחד נוסחא ואפשר שראו לקצר בברכת הזימון הואיל דברהמ"ז ארוכות הן. ובברכת התורה היה נראה להם להאריך שנברך את ה' היה קצרה ביותר ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו. דבברכת הזימון תקנו אלהינו ובברכת התורה ה'. אמנם זה מבואר כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלהות ואדנות. אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו כדאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים:
במקהלות. ור' עקיבא סבירא ליה בעוברים שבמעי אמן שאמרו שירה על הים משתעי קרא. ור' יוסי הגלילי ההוא ממקור נפקא. גמ':
מה מצינו בבה"כ. וכתבו התוס' דבהא מודה רבי יוסי הגלילי וטעמא דבבית הכנסת אלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש"צ אבל בברכת המזון הן קבועין ומעורבין ואין יוצאין עד נאחר ברכת המזון אין לטעות במנינא:
ומעשר ראשון שנטלה תרומתו - ר"ל תרומה של המעשר. אבל לא ניטל ממנו ת"ג. דהקדים לוי ליטל המעשר בשבלים קודם שנתחייב ת"ג לכהן דאז פטור מליתן לכהן ת"ג. דאילו בניטל גם ת"ג. חולין גמורים הן:
אב"י ועי' תוס' דמ"ט ב'. ד"ה תנן דברכו הוא ל' צווי לברך השם. משא"כ נברך הוא רק נטילת רשות. מיהא שותא דמרנא קדישא ע"ר זצוק"ל הכ"מ לא ידענא. דהרי כפי מה דמסיק בגמרא הכונה במתני' היינו אף ברכו דיוצא גם בברכו וכ"ש בנברך. וא"כ ממילא רבותא קמ"ל ולהכי שפיר נקט התנא ברכו ולא נברך לאשמעינן חידוש והמשנה אתיא כהלכתא. ובשלמא להתוס' דלא כתבו דבריהם באמת על המשנה רק על הס"ד בגמרא. דהיה סבר דברכו עדיף מנברך ניחא. משא"כ לרבינו דפירש לפי האמת צ"ע. אחר זה ראיתי שדברי קדשו קילורין לעיניים. כי באמת לפמ"ש התוס' שם הם שווים ברכו ונברך. ועומדים בחד מדריגה. ולזה בודאי נוטה פשט דברי משנה. דאיך תעזב המשנה נוסחת נברך. שהיא עדיפא. משום חידוש בעלמא דיכול ג"כ לומר ברכו. אע"כ דלסברת המשנה כי הדדי נינהו ברכו ונברך ויש לכל אחד חשיבות בפני עצמו. וחשיבות נברך על ברכו גלוי וידוע. אבל חשיבות ברכו מה היא. ועל זה פירוש רבינו זצוק"ל החשיבות. דיש ג"כ לברכו על נברך. ולפ"ז כי הדדי נינהו. ואח"כ כ' דפסק הלכה היא לומר נברך. דחשיבות נברך שקול יותר מחשיבות ברכו:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · בְּרָכוֹת ז׳ ג׳
א׳
במשנה אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. בשנות אליהו פי' דר"ל דשוים לענין זה דמזמנין בשם רק החילוק הוא במאה כו'. לכאורה פי' נגד הגמרא דמוקי הא ריה"ג הא ר"ע ועי' פ"ה דנזיר מ"ה בתוי"ט:
ב׳
שם [בתוי"ט] ד"ה נברך כו' אבל גבי ברכה לא מצינו בלמ"ד כו'. המדקדקים כתבו ברך בפיעל נקשר לרוב עם את וגם עם למ"ד (דה"א כ"ט כ'. נחמיה י"א ב') וצ"ע:
