אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה, חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָם קְבוּעִין, וְחִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ, (אֲבָל לֹא) שֶׁנֶּעֶקְרוּ, וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֶּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית, וְזָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזֻהָם, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם (עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים), וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מוּם גָּדוֹל מִזֶּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ בְכוֹר, אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעֱבָד:

אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא כו': אין שוחטין במקדש דבר שיש בו שום ענין מכל אלו לפי שהוא חסר ואין מקריבין אלא שלם בתכלית השלמות וכן לא ישחט עליהן במדינה לפי שאין מומין קבועים: ומה שאמר בעל גרב ר"ל הגרב הלח אבל היבש הרי הוא מום ועל היבש אמרה התורה או גרב: ויבלת ידועה וע"מ שיהא בהם עצם ואם אין בהם עצם הרי הן נקראים דלדולים. ומה שאמרו חכמים אינו ברור הוא על האנדרוגינוס אבל טומטום לדברי הכל הוא קדוש מספיקא ויאכל במומו לבעליו לפי שהמוציא מחבירו עליו הראייה ואין הכהן יכול להוציא מיד בעליו: ומה שאמר שנעבדה בו עבירה ושהמית את האדם זהו בעד אחד או ע"פ הבעלים אבל בשני עדים בני מות הן: ומזוהם הוא שריחו רע ואין הלכה כר' ישמעאל:

ובעל גרב. כתב הר"ב וגרב האמור בתורה וכו' שחין יבש בין בפנים בין מבחוץ. גמ':

ובעל חזזית. כתב הר"ב חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. וכן לכון רש"י. וכתב וכיון דיבש מבפנים לא מתסי ע"כ. ונימוקו עמו שהרי יבש בין מבפנים בין מבחוץ נמי מום קבוע הוא כדלעיל ש"מ דיבשות לא יוכל להרפא. ומ"מ גירסתינו בגמ'. דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ. וכן העתיק רש"י עצמו בפי' החומש פ' תבא:

וזקן וחולה ומזוהם. דת"ר מן הצאן מן הכבשים מן העזים פרט לזקן וחולה ומזוהם. וצריכא דאי כתב למעוטי זקן דלא הדר בריא. אבל חולה דהדר בריא אימא לא. ואי כתב למעוטי חולה דלאו אורחיה אבל זקן אורחיה כו'. ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש. וא"נ למעוטי מזוהם משום דמאיס. אבל הני דלא מאיס אימא לא. צריכא. ואיזה זקן מפורש בפ"ק דפרה [משנה ב']:

ושנעבדה בה עבירה וכו'. דת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח [*והר"ב לא דקדק לשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה ואח"כ כתב שנרבע:

על פי עד אחד וכו'. כן הוא בס"א. וכך גי' רש"י אלא דבמקום הבעלים גורס עצמו. וכל זה נראה. שגם הוא גירסת הר"ב אבל בפי' הרמב"ם הוא כגי' הספר דל"ג לכל זה]:

אין מום גדול מזה. כתב הר"ב אאנדרוגינוס קאי וכן רבנן נמי לא קיימו אלא אאנדרוגינוס אבל טומטום [דבהמה שאין זכרותו ונקבותו במקום אחד כריש לקיש בגמ' אע"ג דמקצת דבריו נדחין. נ"ל] מטיל מים במקום זכרות זכר ובעי למתביה לכהן [ואפ"ה לא נשחט במקדש דלא חזי להקרבה דנראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות. רש"י בפי' דברי ריש לקיש] ומטיל מים במקום נקבות ספק חיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו [פירש"י נכפל גידו מבפנים ומוציא מים במקום [*שרגיל] נקבות [*להיות בנקבה] ואע"ג דמיעוט הוא הכא כיון דאשתני לענין טומטום אשתני דנהפכה זכרותו לנקבותו. [*וחיישינן]. הכי מסיק הרא"ש:

וחכמים אומרים אינו בכור. כתב הר"ב דבריה בפני עצמו הוא והלכה כחכמים. ועיין מה שכתבתי בפרק בתרא משנה ד':