זְנַב הָעֶגֶל שֶׁאֵינָהּ מַגַּעַת לָעַרְקוֹב, אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל מַרְבִּית הָעֲגָלִים כֵּן, כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַגְדִּילִין הֵם נִמְתָּחוֹת. לְאֵיזֶה עַרְקוֹב אָמְרוּ, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לָעַרְקוֹב שֶׁבְּאֶמְצַע הַיָּרֵךְ. עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן:
הטקסט מוצג עם ניקוד
זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כו': על אלו מומין שוחטין את הבכור כו': מה שכפל הלשון ואמר על אלו מומין שוחטין את הבכור אע"פ שאמר בתחלת הפרק על אלו מומין היה כדי לכלול עם המומין שלשה שהוסיפו. ומה שאמרו חכמים ז"ל כל מרבית עגלים כן אמת ואינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן:
כל מרבית העגלים כן. לשון הר"ב כל תרבות כו' מגיע לערקוב הלכך בציר מהכי הוי מומא וכשהן גדלות כו'. כך הגהתי מפירש"י שאין לפרש שדעתו כהרמב"ם שכתב כל מרבית עגלים כן ואינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן דא"כ לא ה"ל להר"ב לכתוב נמתחות עד למטה דהיינו למטה מן הערקוב:
על אלו מומין שוחטין הבכור. כתב הר"ב אע"ג דתנן בר"פ על אלו מומין שוחטים את הבכור. ואי משום סיפא פסולי המוקדשין נפדין עליהם. הא נמי פשיטא משחט שחטינן מיפרק פרקינן מבעיא. גמרא. ומ"ש הר"ב הדר תנייה הכא משום דתנן שלשה הוסיף כו'. וכ"כ הרמב"ם. וצ"ל דלית לן למימר דכליל טפי מהני משום דבהני דב"ד של אחריהן אמרו שהן מומין. אבל גירסתינו בגמרא. איידי דתנן שלשה הוסיף וא"ל לא שמענו את אלו וקתני ואתי דיחידאי [כגון ר"ח בן אנטיגנוס ור"ח בן גמליאל וס"ד פליגי רבנן עלייהו] קא סתים בכולהו על אלו מומין שוחטין וכו' וכן גי' הרא"ש:
