בְּכוֹרוֹת ז׳ · א׳

מומין אלו שנזכרו בפרקן דלעיל שפוסלין בבהמה:

אמר המפרש כך פירשתי ע"ד הר"ב. אמנם תמהני דמהר"ב משמע דאי הוה ס"ל א"צ לפרוט הנדר. שפיר הוה חיישינן שישקר לחכם לומר שלדבר מצוה נדר. אף דכה"ג וודאי דלא מהני התרת החכם. מדהטעהו ולא אדעתא דהכי התירו. א"כ ק"ל ממאי דקאמר בש"ס [דמ"ה ב'] הניחא למ"ד צריך לפרוט הנדר. אלא למ"ד א"צ מה יועיל שנדירו. אזל לגבי חכם ושרי ליה. ומשני. דמדרינן ליה ע"ד הרבים. עכ"ל הגמ'. ולפי דברי הר"ב הנ"ל. מה משני הש"ס. עכ"פ אי חשדינן ליה שישקר להחכם לומר שלדבר מצוה נדר. מכ"ש שנחשידנו שישתוק ולא יגלה להחכם שעל דעת הרבים נדר. דבכה"ג י"א דבדיעבד מהני התרתו [כרמ"א רכ"ח סכ"א. ועיין ש"ך שם. דלא קיי"ל כן]. ואת"ל אף למ"ד א"צ לפרוט. היינו דא"צ לומר לחכם ממה נדר. מכ"ש דא"צ לומר להחכם לאיזה סיבה נדר. אם לדבר מצוה או רשות. דהרי אפילו למ"ד צריך לפרוט. אפ"ה ס"ל לתוספת [ערכין דכ"ג א' ד"ה מר] דא"צ לומר להחכם לאיזה סיבה נדר. ואף דלא קיי"ל כן [כי"ד רכ"ח סי"ד]. עכ"פ למ"ד א"צ לפרוט. וודאי כ"ע מודו דא"צ לפרוט הסבה. דהרי אפילו גוף הנדר א"צ לדידיה לפרוט ממה נדר. ומה"ט אפילו פורט סבה בשקר. שאומר שלדבר מצוה נדר. י"ל דמהני התרתו. משא"כ מה שתולה באיכות גוף הנדר. כגון לומר להחכם האיך היה הנדר אם היה ע"ד פלוני או על דעת הרבים. גם למ"ד א"צ לפרט הנדר. וודאי צריך לפרטו. דכיון דכל עיקר טעמא דמ"ד א"צ לפרוט הנדר. הוא דלמא גייז ליה לדבוריה [כגיטין דל"ה ב']. ובאיכות לשון הנדר גופיה דלא שייך גביה דלמא גייז. להכי לכ"ע צריך לפורטו. עכ"פ ק"ל לפ"ז לר"ב מה משני הש"ס דמדיר ליה על דעת הרבים. הרי למ"ד דא"צ לפרוט. אכתי איכא למיחש שיאמר להחכם שלדבר מצוה נדר. בשלמא לש"ס ל"ק מידי. די"ל דלא חיישינן שישקר. דבכה"ג לא יועיל לו התרת החכם. אבל להר"ב דס"ל דחיישינן להכי לולא סברת דצריך שיפרוט הנדר. א"כ נשארת הקושיא למ"ד א"צ לפרוט. ואת"ל דדוקא למ"ד צריך לפרוט. מתירין נדר שעל דעת הרבים כשיפרוט שנדר לדבר מצוה. דמדצריך לפרוט. ואיהו קאמר שלדבר מצוה נדר. וודאי קושטא קאמר. אבל למ"ד א"צ לפרוט הנדר והסיבה. הרי אמרינן לעיל דלדידיה אפילו שיקר ולא גילה להחכם הסיבה האמיתית מהני. א"כ אין מתירין שום נדר שעל דעת הרבים. ואפילו אומר שלדבר מצוה נדר. לא מהמנינן ליה. דמדא"צ לפרוט חיישינן שמא ישקר הסיבה. עכ"פ ק"ל לר"ב הרי כל מה שהכריח להש"ס לאוקמה בנדר שעל דעת הרבים. היינו רק למ"ד אין צריך לפרוט אבל למ"ד דצריך לפרוט לא צרכינן לאיקמא בנדר שעל דעת הרבים. וא"כ הר"ב שפסק דצריך לפרוט. ואפ"ה מצריך שידור על דעת הרבים. אוחז החבל בתרי ראשין. וביותר ק' על הרמב"ם [פ"ו מביאת מקדש] שפסק נמי שידור ע"ד הרבים. והרי איהו נמי ס"ל דקיי"ל דצריך לפרוט הנדר [כפ"ו דשבועות ה"ה]. והכי קיי"ל [באמת בי"ד רכ"ח י"ד]. דאפילו בדיעבד בלא פרט לא מהני. וק' טובא. דא"כ למה צריך שידור ע"ד הרבים. אמנם נ"ל לפי מאי דאשכחן בש"ס לישנא דצריך. דכמה פעמים משמע צריך ואין לו תקנה (כיומא ד"ס ע"א ועירובין מ"ח א'). ועוד אשכחנא טובא לישנא דצריך דמשמע רק לכתחלה (גיטין דט"ו א') דסד"א צריך לכתחלה. ובברכות (דט"ו ב'). סד"א צריך ואין לו תקנה. ומגילה (ד"כ ע"א) הקורא שמע צריך שישמיע לאזנו. ופירש רש"י שם דהיינו רק לכתחלה. ועי' תוס' חולין (ד"ג א) ד"ה אין השומר. ותוס' מגילה (דט"ז ב'). ומג"א סי' ל"ב סקמ"ז. והט"ז א"ח [סי' רי"ט סק"א]. א"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל דהאי צריך לפרוט הנדר דקאמר הש"ס. אף דהכי קיי"ל. עכ"פ רק צריך לכתחלה קאמר. וכן משמע לישנא דרמב"ם (פ"ו משבועות ה"ה) שכתב וז"ל וצריך שיאמר כך וכך נדרתי ומדלא כתב בש"ע (רכ"ח) דבדיעבד לא מהני. משמע דרק לכתחלה קאמר. ויש לי ראיה לדבריו. דהרי מעשים בכל יום שאומרים בהפרת נדרים שעושין בער"ה אך דעו נא רבותי שאי אפשר לי לפורטן כי רבים הם. ש"מ דבדיעבד מהני בלא פרטן. ומשו"ה הכא דרבים הם הו"ל כשעת הדחק שנחשב בכל דוכתא כדיעבד (כה"טז בי"ד סי' צ"א סק"ב. ועי' בי"ד ק"ח ס"ג). א"כ י"ל דלרמב"ם ור"ב כיון דאפשר לתקן. חיישינן שמא יתירו לו אף שלא פרטו והרי בדיעבד מהני. להכי תקנו שיאמר שנודר ע"ד הרבים. דבכה"ג אפילו בדיעבד לא מהני שלא במקום מצוה (כי"ד רכ"ח סקכ"א). ואילה"ק הרי הש"ס קאמר. הניחא למ"ד צריך לפרוט וכו'. והרי לדברינו דהאי צריך רק לכתחלה הוא. גם להך מ"ד ק' ניחוש שמא לא יפרוט. י"ל דכיון דאשכחנא נמי כ"פ לישנא דצריך ואפילו בדיעבד. וגם אכתי לא אסיק הש"ס הכא תקנתא דע"ד הרבים. קאמר הש"ס שפיר וי"ל דהך מ"ד ס"ל דלא חיישי שמא יטעה החכם להתיר אף שלא יפרוט. אבל למסקנא דאשכחן תקנתא דע"ד הרבים. וודאי דהכי שפיר טפי אפילו למ"ד צריך לפרוט. דבכה"ג ליכא חשש כלל. אפילו יטעה החכם בזה. אח"כ נזכרתי שגם רמג"א (קכ"ח סקנ"ח) הקשה קושיא זו. בשם בה"ז. ותירץ כיון דלא אפסקא הלכתא בש"ס כמאן. חיישינן שמא יטעה החכם לומר הלכתא כמ"ד א"צ. וזה כעין דברינו הנ"ל. אמנם ק"ל דהרי קיי"ל כרבא לגבי אביי דלא חיישינן לב"ד טועין (כיבמות דק"ו א'). ודוחק לחלק בין חכם יחיד לב"ד וזכר לדבר בקריאת אצל נר בשבת דבב' לא חיישינן שמא יטעו (כא"ח רע"ה ס"ב). אולם עוד הקשה רמג"א למה אשה שנודרת ליתומים נמי לא ניחש שמא יטעה החכם להדירה שלא ע"ד הרבים (כגיטין דל"ה ב'). ותירץ התם בממונא לא החמירו כל כך כי הכא באיסורא. או י"ל כיון דאיכא פלוגתא. דלתוס' (ערכין דכ"ג א'). אף למ"ד צריך לפרוט. עכ"פ א"צ לפרוט הסיבה מפני מה נדר. וא"כ בשלמא הכא בכהן. י"ל שמא יבא אצל חכם ויאמר נדרתי הנאה מאשתי פלונית הגרושה. ולא יגלה הסיבה דמפני שהוא כהן נדר ממנה. להכי צריך שיפרוט ע"ד הרבים. משא"כ באשה דעכ"פ צריך שתפרוט כל הנדר. לומר נדרתי שיאסרו עלי כל הפירות אם נהניתי מכתובתי. וכיון שישמע חכם כן לא יתיר לה. עכ"ל. ותמיהני דמלבד דלא קיי"ל כתוס' ההוא כמ"ש לעיל. ק' נמי מאי קאמר הש"ס הניחא למ"ד צריך לפרוט והאיך הוה הניחא. הרי גם לדידיה לא ניחא. דשמא לא יגלה להחכם. הסיבה דמפני שהוא כהן נדר. ויש ליישב דלס"ד ה"ק הניחא למ"ד צריך לפרוט י"ל דס"ל נמי דצריך לפרוט הסיבה. אבל במסקנא לא צריך לומר דס"ל כן. או י"ל דה"ק הש"ס הניחא למ"ד צריך לפרוט הנדר י"ל דמדרינן ליה בהך לישנא. הנני מודר הנאה מפלונית הפסולה לי וכיון דיפרוט לשון כל הנדר לא יתיר לו החכם. ואי"ל א"כ נתקן אנן שידור כך ולא יהא צריך ע"ד הרבים. י"ל דבאמת בנודר כה"ג נמי מהני. ורק חדא תקנתא נקטינן. וה"ה באופן אחר. ותו דהך תקנתא עדיפא. שמא באמת יטעה החכם להתיר אף שלא יפרוט או שמא יטעה הוא לבלי לפרוט כל הנדר. משא"כ ע"ד הרבים ידיע טפי לכל דאין לו התרה: