מוּמִין אֵלּוּ, בֵּין קְבוּעִין בֵּין עוֹבְרִין, פּוֹסְלִין בָּאָדָם. יוֹתֵר עֲלֵיהֶן בָּאָדָם, הַכִּילוֹן, וְהַלַּפְתָּן, הַמַּקָּבָן, וְשֶׁרֹאשׁוֹ שָׁקוּעַ, וּשְׁקִיפָס. וּבַעֲלֵי הַחֲטוֹטֶרֶת, רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין:

מומין אלו. הפוסלין בבכור, פוסלים בכהן לעבודה, בין קבועים בין עוברים כל זמן שהן עליו:

מומין אלו בין קבועים בין עוברין פסולים כו': כילון נגזר מן אכלה והוא מה שאמרו בגמרא דרישיה דמי לאכלה ואכלה הוא כלי שיש לו צואר ארוך ששואבין בו היין מן החבית וענין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה והלפתן נגזר מן לפת והוא שיהא ראשו על צוארו כראש הלפת על העלין שלה והוא מה שאמרו בגמרא צוארו עומד באמצע ראשו: מקב גזור מן המקבות והוא שיהא ראשו כמו מקבת ויהא קדקדו גבוה למעלה: ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בני אדם קובי: ושקיפה הוא שיהא אחורי ראשו בולט לצד ערפו כמו שבולעין הצדדין מהקובי: וחטוטרת שם ידוע באיזה ענין שיהיה השמטת החליות בין לאחריו בין לצדדיו מהן שיהיה וכן אע"פ שלא נשמטו החליות אלא שנולדה מורסא קשה על גבו כדמות חטוטרה הרי הוא פסול לדעת חכמים וכן הלכה:

מומין אלו בין קבועים בין עוברים פוסלין באדם. יליף לה בת"כ. כמ"ש ברפי"ב דזבחים. ומ"ש הר"ב. כל זמן שהם עליו יליף בת"כ מדכתיב. מום בו. פרט לשעבר מומו:

יותר עליהן באדם הכילון וכו'. גמרא דאמר קרא. כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן. פירש"י. איש השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא. הא אין שוה בזרעו של אהרן. בלא מומו נמי מפסל. ובפ"ק דף ג' כתב שוה בזרעו. שדומה לבני אדם:

ושראשו שקוע. וכן גורס הרמב"ם ומפרש שיהיה דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו. ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בני אדם [בערבי] קובי. ע"כ. ובחבורו רפ"ח מה' ב"מ. כתב מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמי שדחקו בידו:

ובעל חטוטרות ר"י מכשיר כו'. כתב הר"ב כי פליגי כשאין בו עצם. ר"י סבר כו' ורבנן סברי אמר קרא. איש אשר בו מום וגו'. ושאינו שוה כו'. לא דר"י לא ס"ל הך דרשא דא"כ לפלוג בכולהו. אלא דס"ל דחתיכת בשר בעלמא [היא]. ואינו בכלל שאינו שוה. ובגמ' מר סבר הא אינו שוה בזרעו של אהרן. ומר סבר קרקורא [חתיכה] דבשרא בעלמא הוא: