אינה עולה ממנין. שתי שנים. דהא שני תבואות כתיב, שתי שנים הראויין לתבואה תשהא ביד הלוקח. אבל היתה שנה הראויה לתבואה, ונרה היינו שחרשה ועשאה שדה ניר ולא זרעה, או הובירה שהניחה בור ואפילו ניר לא עשה בה, איהו דאפסיד אנפשיה, ועולה לו במנין שתי שנים:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד כו': רבי אומר כי מה שנאמר בתורה שנה תמימה היא שנת חמה שהיא שס"ה יום ואין חוששין לשעות בדינין האלו ואם היתה מעוברת נותנין לו חדש העבור ואף על פי שימי השנה המעוברת ש"פ ואחד וחכ"א כי מה שאמר רחמנא שנה הוא י"ב חדש מיום ליום ומה שנאמר תמימה להביא חדש העבור והלכה כחכמים:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
יגאל בנו. פשיטא מ"ד [*איש כי ימכור בית מושב והאי לא מכר קמ"ל. והיתה גאולתו מ"מ. גמ':
יגאל מיד בנו. פשיטא מ"ד] לקונה אותו אמר רחמנא והא לא קנה. קמ"ל והיתה גאולתו מ"מ. גמ':
אינו מונה לו שנה אלא משעה שמכר לו. פי' הר"ב שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר. כיון שהגיע ניסן הוא נחלט לשני דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. כר' יוחנן בגמ':
במספר שני תבואות ימכר לךוכתיב שני, לשון רבים, ואינו פחות מב'. אבל לאחר ב' שנים, כשירצה מוכר, פודה בעל כרחו של לוקח בדמים שלקח. כיצד. מכרה לו בעד כ' סלע, והיה עוד י' שנים עד היובל, נמצא מגיע ב' סלעים לשנה, ונשארה ביד הלוקח ד' שנים, מנכה לו ח' סלעים ומחזיר לו י"ב סלעים ולוקח שדהו לחזרה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · עֲרָכִין ט׳ ג׳
א׳
במשנה רבי אומר ליתן לו שנה ועיבורה. עי' פרש"י והרע"ב. והגרי"פ ברל"צ כ"ע דל"ד שהרי נודע דיתרון שנת החמה על שנת הלבנה היינו יכ"א ר"ד כו'. וממחכ"ת אדרבה הוא ל"ד דהחשבון דיכ"א ר"ד הוא בהחשב שנת הלבנה שנ"ד ימים ח' שעות תתע"ו חלקים שכך היא שנתה באמת כדאיתא לעיל פ"ב בסוגיא דא"פ מד"ח המעוברין בגמרא ופרש"י. ושנת החמה שס"ה יום ורביע עי' בעירובין (נ"ו). אבל הרע"ב שכ' שנת לבנה שנ"ד יום לבד שכן הוא ברוב שנים כשאחד מלא ואחד חסר. כי אליבא דרבנן ודאי דאין מונין השעות דאמרי בברייתא י"ב חדש. ואמרינן במגילה (ה') שאין מחשבין שעות לחדשים א"כ אדרבה יהיה שנת חמה יתירה י"א ימים ורביע. אבל באמת גם אליבא דרבי לא חשיב הו' שעות כדאמר בברייתא מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה ולא הזכיר השעות וכ"כ הרמב"ם בפי' להדיא ואין חוששין לשעות כו' וזה אישתמיט מהגרי"פ. ונמצא שפרש"י והרע"ב מכוון יפה:
ב׳
שם ברע"ב ד"ה ואינה רבית גמור כו' ולא ע"י מכר כו'. כיון לתירוצא של התוס'. אבל מ"מ ק"ל על הרע"ב שפי' אליבא דריו"ח ולא כרבא דלכ"ע צד אחד ברבית אסור וע"ש בפרש"י ותוס' וק"ק דהרי הלואה פשוטה ג"כ אינה אלא צד אחד ברבית דאם לא יפרענו קודם שביעית תהא משמטתו. וי"ל:
