מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם, אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר, לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ. מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה, אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לָאִישׁ, לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ. לֹא יִמְכֹּר בְּרָחוֹק וְיִגְאֹל בְּקָרוֹב, בְּרָע וְיִגְאֹל בְּיָפֶה. לֹא יִלְוֶה וְיִגְאַל, וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִים. וּבַהֶקְדֵּשׁ מֻתָּר בְּכֻלָּן. זֶה חֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ:

אינו מותר לגאול. ואפילו נתרצה לוקח, אין שומעים לו, דכתיב (שם כ״ה) במספר שנים אחר היובל תקנה, שתהא קנויה לו שתי שנים. ואם מהדר לה מקמי הכי, עובר בעשה. ומוכר נמי עובר בעשה אם גואלה קודם שתי שנים, דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך. אבל לאחר שתי שנים אם רצה לפדותה פודה אותה בעל כרחו של לוקח ונותן לו לפי מה שמכרה, כדכתיב (שם) וחשב לו את שני ממכרו, שמחשב כמה שנים משמכרה עד היובל, ומחלק הדמים לפי השנים. כגון אם מכרה עשר שנים לפני היובל במנה, נמצא שמכר פירות כל שנה ושנה בעשירית מנה, שהרי סתם מכירה אינה אלא עד היובל, שהתה ביד הלוקח חמש שנים ואח״כ בא מוכר לגאלה, מנכה לו לוקח חצי מנה:

מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים כו': נתן למוכר מנה יפה לפי שהוא רחוק אח"כ אומר שאם רצה למכור קרקע רחוק מן העיר או שמכר הפחות להציל המעולה אין שומעין לו שנאמר והשיגה ידו ומצא פרט למצוי עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר ומה שאמר כדי גאולתו ר"ל יותר מהדמים שנמכרה בהן או הוסיפו ופחתו דמיה שג"כ נותנין ללוקח הפחות ולמוכר היפה כמו שהקדמנו במה שאמר מכרה ראשון לשני:

שנאמר לאיש. לאיש אשר בתוכה. דה"מ למכתב לאשר מכר לו. [לאיש ל"ל] אלא לאיש כלומר האדון בעל השדה [*שהוא עכשיו בתוכה]. כדאיתא ביומא פ"א משנה ג'. אישי כ"ג ופי' הר"ב אישי אדוני. וכתב הר"ב ומנלן דדרשינן לקולא כו'. גמרינן גאולה גאולה מע"ע כו' והתם מנלן דלהקל דתניא כו'. ואכתי תקשה בע"ע גופא מנלן דדרשינן לקולא. ומסיק רב נחמן דכתיב אם עוד רבות בשנים וגו' מכסף מקנתו. ואם מעט נשאר בשנים וגו'. וחשב לו כפי שניו. לכתוב רבות שנים מאי בשנים. אלא נתרבה כספו בשנים. מכסף מקנתו. נתמעט כספו בשנים כפי שניו. וא"ר יוסף דרשינהו רב נחמן להני קראי כסיני:

לא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב. כתב הר"ב דכתיב ומצא משמע שימצא דבר שלא היה מצוי לו כו'. עמ"ש במשנה ב' פ"ב דמכות. וכתבו התוס' דה"ה איפכא דלא. אלא אורחא דמלתא נקט ע"כ. והיינו דכתב הרמב"ם בפי"א מהל' שמטה. המוכר שדה אחוזה והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדהו שמכר. אין שומעין לו. שנאמר ומצא כו':

ובהקדש מותר בכולן. פירש הר"ב המקדיש שדה כו' יגאל חציה. עיין ברפ"ז: