ברטנורא
רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15המוכר את שדהו בשעת היובל. בשעה שהיובל נוהג. אבל בשנת היובל עצמה אינו רשאי למכור, ואם מכר, המכר בטל ומחזיר הדמים:
נחלת הכלל
עֲרָכִין ט׳ · א׳
הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, אֵינוֹ מֻתָּר לִגְאוֹל פָּחוּת מִשְּׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה), בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וְיֵרָקוֹן אוֹ שְׁבִיעִית, אֵינָהּ עוֹלָה מִן הַמִּנְיָן. נָרָהּ אוֹ הוֹבִירָהּ, עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלשׁ תְּבוּאוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים:
הטקסט מוצג עם ניקוד
על המשנה הזו
משנה עֲרָכִין ט׳ א׳, מתוך מסכת עֲרָכִין שבסדר קדשים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.
כל המפרשים
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12המוכר את שדהו בשעת היובל אינו מותר כו': דין מוכר שדה אחוזה כפי מה שנתבאר בתורה הוא כמו שאני מגיד והוא שאם מכר אדם משדה אחוזתו בימים ידועים מחלק אותן הדמים לפי מנין השנים שנשארו עד היובל וידע כמה יגיע לכל שנה ושנה ולפי החשבון שישאר ביד הלוקח פוחתין לו מעיקר הממון כגון שאם מכר דרך משל שמעון לראובן קרקע במאה דינרין ונשארו עד היובל מזמן המכירה י' שנים ועמד בתוכה ראובן ואכל פירותיהם ד' שנים אח"כ רצה שמעון לפדות קרקע שלו הרי זה מחזיר לראובן ס' דינרין וזהו גרעון כסף ועד"ז תקיש והוא מחשב כשרוצה לפדות הקרקע שלו כל הזמן שאכל פירותיו חדשים וימים כפי מה שאפשר ליחשב: ומה שאמר בשעת היובל ר"ל בשעה שהיובל נוהג אבל בשנת היובל עצמה אינו מותר למכור ואם מכר הרי הוא חוזר בממכרו ונותן הדמים לבעלים ומי שמכר שנה אחת קודם היובל הרי הלוקח אוכל פירות השנה שנשארה עד היובל ושנה אחרת אחר היובל לפי שאי אפשר פחות מב' תבואות כמו שאמר הכתוב: ומה שאמר אינו מותר בא להודיענו שיש בו איסור ואפי' נתרצה הלוקח בכך אין שומעין לו לפי שנאמר במספר שנים אחר היובל תקנה הרי הצריך ללוקח שנים כמו שהצריך למוכר: ומה שאמר עולה לו כינוי ללוקח ורבי אליעזר אינו חולק על שום אדם אלא בא להודיעך שאינו חייב ר"ל הלוקח להניחה לפני בעליה מליאה פירות כמו שלקח אותה אלא אוכל ג' תבואות בב' שנים ואין חולק ע"ז:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17בשעת היובל. פירש הר"ב. בשעה שהיובל נוהג. אבל בשנת היובל עצמה. אינו רשאי למכור. ק"ו. ומה מכורה כבר. יוצאה. שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר. גמ':
היתה שנת שדפון וירקון. בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ו) מפרש שהשדפון וירקון. הוה נמי כמו כן בכל העולם דאי השדפון בבאגא בהכי לא תנן )א) דעולה לו מן המנין דיקא נמי דקתני דומיא דשביעית שאסור לזרוע בו )ב) (בכל העולם). תוס'. ועמ"ש שם במ"ו:
רבי אלעזר אומר כו'. הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות. מפיק ליה בברייתא בגמ' מדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים. ופירש"י מספר שני תבואות. משמע כל תבואות שבשתי שנים מדה"ל למכתב מספר שנים. או מספר תבואות. דהוי משמע שתי תבואות. ע"כ. ומ"ש הר"ב ר"א לא פליג אתנא קמא וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דתנן רא"א בלישנא דפלוגתא. כבר נמצאו הרבה כיוצא בזה וכתבתים בפרק בתרא דבכורים:
נחלת הכלל
תפארת ישראל - יכין · עֲרָכִין ט׳ א׳
א׳
המוכר את שדהו בשעת היובלר"ל בזמן שהיובל נוהג. דאילו כשמכר בשנת היובל עצמו, המכר בטל, דמכורה כבר יוצאה, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
תפארת ישראל - בועז · עֲרָכִין ט׳ א׳
א׳
אב"י ק"ל מהכא לרט"ז [י"ד קי"ז ססק"א], דדבר שפירשה התורה בפירוש להיתר, אין כח ביד חכמים לאסרו, והחזיק רבינו בסברא זו גם בא"ח [תקפ"ח ססק"ה]. והרי כאן בצד א' ברבית דהתירה התורה בפירוש גבי בתי ערי חומה,. ואפ"ה אסרוה חכמים. והשבתי בני שליט"א. הך סברא דרט"ז, מצאתי לו חבר שכך כתבו רבעתוס' [חולין דל"ו ב' ד"ה מתיב רב יוסף] ואי משום קושיתך, שערי תרוצים לא ננעלו, די"ל. דע"כ לא קאמרי רבעתוס' ורע"ז, רק בדבר שהתירה תורה בכל דוכתא בכל ענין, אבל הך דילן, דלמא רק בערי החומה התירה התורה. שמקיים גביה מצוה דגאולה, ולא בשאר דוכתא. ובהא יתורץ מה שיש להקשות על זה בזרוע בשילה שהתירה תורה בפירוש לבעל איסור לכתתילה [כחולין צ"ח ב'] וחכמים אסרוה. י"ל ג"כ רק בזרוע בשילה התירתו תורה, ולא בעלמא, וכן בשאר דוכתא כתקיעת שופר ונטילת לולב בשבת, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת [כיבמות ד"צ]. אבל ק"ל יבום [בכורות די"ג א'] דמה"ת מצות יבום קודם, ואתו רבנן ואמרו דלא. ואת"ל התם פתח פתחה תורה לפניו, שאם לא יחפוץ ליבמה יחלוץ, וא"כ כי אחר לא בעינא מי איתא לעשה כלל [כתובות ד"מ ע"א]. עכ"פ ק"ל בסדין בציצית (מנחות ד"מ ע"א) דאשרוה משום קלא אילן או משום כסות לילה. והרי אפי' לא אפשר במינן אסרוה, וי"ל:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · עֲרָכִין ט׳ א׳
א׳
במשנה מכרה לו לפני ר"ה והיא מלאה פירות כו'. נ"פ דאם מכרה לפני ר"ה אחר שקצרה והגיע שנתים ימים ועדיין לא בכרה התבואה אינו מותר לגאול דבעינן תרתי שנים ותבואות. אולם אם רק אותה באגא לא בכרה. אולי יוכל לגאול כמו בשדפון שהביאו התוספות:
ב׳
שם ברע"ב ד"ה אינו מותר לגאול כו' כגון אם מכרה עשר שנים לפני היובל במנה נמצא שמכר פירות כשו"ש בעשירית מנה כו' כ"כ רש"י וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"א הלכה ה'. וק"ל דהא בהעשר שנים דלפני היובל נמצאים ב' שמיטות דאינן בנות תבואה וקרא כתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך. וכה"ג פריך בב"מ (ק"ו) על פדיון הקדש דשדה אחוזה. והתם משני דחזיא למישטחא בה פירי ופרש"י דלא כתיב ביה שני תבואות. אבל הכא הא כתיב כי מספר תבואות כו'. וצ"ל דס"ל ז"ל דכיון דגבי גאולת מכירת שד"א כתיב וחשב את שני ממכרו ולא כתיב תבואת ממכרו ש"מ דלא קפדינן אלא משנים. וכ"מ בב"מ שם דפריך סתמא שביעית ל"ת לו מן הגירוע דמשמע דפריך מסתם פדיון בין דמכר בין דהקדש דפסיקא ליה דגם במכר עולה בגירוע. וכן רש"י שם בתירוצא כתב סתם דגבי פדיון שד"א ל"כ שני תבואות. דמשמע אפי' דמכר. ואגב ראיתי ברמב"ם שם ה"ו שכ' ואינו מחשב כו' שנאמר ע"פ השנים לא ע"פ התבואות. ותימא דהאי קרא כתיב אצל פדיית הקדש. והביאו על פדיית מכר שהקפידה תורה גם אתבואות. ולפמש"כ י"ל קצת:
ג׳
שם ד"ה אינו עולה וכו'. אבל היתה שנה הראויה לתבואה ונרה כו' וכ"כ רש"י. ולע"ד הנל"פ דנרה כו' קאי ארישא דאפי' היתה שנת שדפון בכה"ע והוא נרה או הובירה עולה לו דכה"ג אמר שמואל בב"מ שם אמתניתין דהתם ל"ש כו' אבל לא זרעה כלל לא דא"ל אילו זרעת כו' ע"ש:
נחלת הכלל · Vilna Edition