הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו, מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה, יוֹצֵאת זוֹ, שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה. שְׂדֵה מִקְנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁים לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל:

בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן שאין היובל נוהג פודה אותה בשווייה כשאר הקדשות:

הלוקח שדה מאביו מת אביו ואח"כ הקדישה כו': כבר בארנו בזאת המסכתא ההפרש שיש בין שדה אחוזה ובין שדה מקנה: ומה שאמר לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לפי ששדה מקנה אין בו אלא פירות ובשנת היובל תשוב למוכר הראשון כמו שבאר הכתוב ולפי שנתבאר לישראל אינו פודה עד היובל אבל אם עבר עליו היובל כמו שהקדמנו ביאורו לא תגאל עוד: ואמר כהנים ולוים גואלים או מקדישין ואע"פ שאין זה מיוחד להן שישראל ג"כ מקדישים לעולם ואפי' בשנת היובל עצמה כמו שבארנו בתחלת הפרק ואין הלכה כרבי מאיר:

הלוקח שדה מאביו כו' הרי היא כשדה אחוזה. כתב הר"ב ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל וכן לשון רש"י ולאו דוקא גאלה אחר ושאם לא גאלה אחר לא. דא"כ [אתיא] כר"א. ואין הלכה כמותו. אלא ה"ק. ואם לא גאלה הוא וא"נ גאלה אחר:

יצתה זו שהיא ראויה כו'. דאי לא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח"כ הקדישה. לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו א"נ אשר לא שדה אחוזה. ומתרביא הא דר"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה. מאי משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה כו' גמ'. [*ולכאורה מ"ם יתירא דריש. אבל לפי לשון רש"י אין הגי' כן. אלא לכתוב קרא אשר לא אחוזתו. והשתא כל התיבה דמשדה מיותרת].

שדה מקנה. שדה שלקחה או זכה בה היא הנקראת שדה מקנה הרמב"ם רפ"ד מה"ע:

אינה יוצאה לכהנים ביובל. פירש הר"ב שהקדישה וגאלה אחר. וכן לשון רש"י. וז"ל התוס' לפום ריהטא משמע. אם גאלה אחר [מיד הגזבר לפני היובל. ורש"י פירש בפי' חומש שלו דאפילו לא גאלה אחר. אלא שעדיין היא ביד הגזבר תנא בחנם ביובל לבעלים הראשונים אשר לו אחוזת הארץ ע"כ. וראיתי אני נוסחא דוקנית מפרש"י שבחומש שכתוב בה וימכרנה גזבר לאחר. או אם יגאל הוא בשנת היובל ישוב השדה וכו':

שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אע"ג דקרא כתיב (וייקרא כ"ז) בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ. אצטריך לטעמא משום דבקרא לא מיירי אלא במקדיש ופודהו דהכי כתיב (שם) וחשב הכהן וגו'. ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' בשנת היובל ישוב השדה וגו'. ואנן איירינן בגאלה אחר. וא"נ לא נגאלה כלל [*ועיין לעיל:

כהנים ולוים מקדישים לעולם. כתב הר"ב אבל ישראל כו' כדלעיל במשנה א']: