הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה, הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִכְנָסִין, אֲבָל לֹא נוֹתְנִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין, אֶלָּא נִקְרֵאת שְׂדֵה רְטוּשִׁים, עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי. הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי. לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ, עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר:

אבל הקדש מחשב חדשים. כלומר, אם ריוח של הקדש הוא שנחשוב אותה יציאת חצי שנה שיצאה, כגון דמקדשה בפלגא דארבעים ושמונה ליובל, דאי חשבת לההוא יציאה הוי ליה פחות משני שנים לפני היובל ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים. ואי אמרת דאין מחשבים אותן חדשים שיצאו, הוה הכא שני שנים לפני היובל, ואיכא פסידא דהקדש דלא שקיל אלא שתי סלעים ושני פונדיונים, הכא ודאי מחשבין אותן כיציאה גמורה ואין כאן שתי שנים לפני היובל, ולא מיפרקא בגירוע אלא בחמשים שקל, דכתיב וחשב לו הכהן מכל מקום:

הגיע היובל ולא נגאלה הכהנים נכנסים לתוכה כו': המאמר הזה הוא במי שהקדיש שדה אחוזה ולא גאלה לא הוא ולא אחר אלא עמדה ביד ההקדש עד שהגיע היובל רבי יהודה אומר נותנים הכהנים דמיה להקדש ואז תהיה אחוזה לכהנים ולמד זה בגזרה שוה ממקדיש ביתו ששמין כמה שוה ואם נתן דמיו ותוספת החומש להקדש ישוב אליו ביתו ואם לא נתן להקדש דמים יקום הבית להקדש ואמר נאמר בשדה אחוזה קדש ונאמר במקדיש ביתו קדש מה להלן בדמים אף כאן בדמים לפי שלא תצא זו מיד הקדש בלא פדיון כל עיקר ור"ש למד מכבשי עצרת שהם ממתנות כהונה כמו ששדה אחוזה ממתנות כהונה ונאמר בכבשי עצרת קדש יהיו לה' לכהן מה להלן בחנם אף כאן בחנם ר"ל שאין נותנין הכהנים להקדש דמים: ור' אליעזר אומר בצאתו ביובל קדש לה' אינו קדש עד שיצא מיד אחר רוצה לומר שיפדה אוחו אחר מיד ההקדש ויצא מיד האחר ביובל כמו שבארנו כבר ואז יקום לכהנים אתוזה והלכה כר' יהודה:

הגיע היובל ולא נגאלה. הכהנים נכנסים לתוכה. דהכי כתיב ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה וגו'. והיה בצאתו ביובל וגו'. לכהן תהיה אחוזתו וה"ק שאם לא יגאל פי הבעלים. או אם מכר וגו'. בשני דרכים אלו. לא יגאל עוד אלא והיה בצאתו ביובל וגו' לכהן. תוס':

ונותנים את דמיה. פירש הר"ב דיליף ממקדיש ביתו. דבית לא נפקא לכהנים אלא נפדה בדמים. ואם לא פדה יקום הבית להקדש. הרמב"ם:

דמיה לשון הר"ב חמשים שקלים. וכן פירש"י. חמשים שקלים. ולכן מ"ש בכ"מ [פ"ד עה"ע] שמצא כתוב דמיה הכתוב בתורה שלשה שקלים. ע"כ. אומר אני שהוא טעות מן המעתיק שטעה בנ' וסובר היה שהוא ג'. וכתב שלשה:

רבי שמעון אומר נכנסים אבל לא נותנין. פי' הר"ב דגמר מכבשי עצרת. מה התם בחנם ר"ל שאין נותנין הכהנים להקדש דמים. הרמב"ם:

[*שדה רטושין. פירש הר"ב שדה עזובה. כמו אם על בנים רוטשה [הושע י' י"ד] הכי מפרשינן בסוגיא דב"מ פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ט) אדתנן התם לענין יורש אם מורידין אותו לנכסי נטושין או לנכסי רטושין ומפרשינן נטושין בע"כ. שנשבה. או שברח מפני סכנה. וכדכתיב (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה. אפקעתא דמלכא. רטושים מדעתן דכתיב אם על בנים רוטשה. ופירש"י היינו מדעתיה ולא שבויה. דכתיב רישיה דקרא [הושע י ] (י"ד) וקאם שאון בעמיך היו יראים שלא יבואו אויבים עליהם וכל מבצריך. ושד כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה כשודדים הבאים למלחמה ע"י מארב על עם היושב בשלום. שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל וכו'. ומדקאמר יושד כשוד וגו' מכלל דההוא יומא לאו בית ארבאל ביום מלחמה הוא. אלא מורך בא בלבם והמה עוזבים אם על בנים. והולכים להם מדאגת האויבים שמא יבאו עליהם ע"כ. וטעמא ברטושין דהיינו העוזבים מדעתן שאין מורידין. פירש"י דכיון דה"ל לצוות הורידו יורשי לנכסי ולא צוה ש"מ לא ניחא ליה ע"כ. והאי טעמא לא שייך הכא. דאין לו למקדיש ולא ליורשיו שום זכות. אלא נ"ל דנעזבת הכא ביד הקדש ואע"ג דבע"כ נשארת ביד הקדש לא מצי קרי להו נטושין כיון דמתחלה אקדישה מדעתה וטעמא שנקראת בשם זה. כדי שתהא ידועה לכל ולכשיבא אחד ויגאלנה ויגיע אח"כ יובל. תהא לכהנים]: