עֲרָכִין ח׳ · א׳

הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ יוֹבֵל, אוֹמְרִים לוֹ פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן, שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אָמְרוּ לוֹ, פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן. אָמַר, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְאִסָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא אָמַר זֶה אֶלָּא בְּכַבֵּיצָה, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף. אָמַר לוֹ, הִגִּיעָתְךָ, נִמְצָא מַפְסִיד אִסָּר, וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה עֲרָכִין ח׳ א׳, מתוך מסכת עֲרָכִין שבסדר קדשים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

המקדיש. בשעה שאינה יובל. בזמן שאין יובל נוהג:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

המקדיש את שדהו בשעה שאינה יובל כו': יש במקצת הנוסחאות המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג והענין אחד אבל הנוסח האמיתי הוא מה שכתבנו תחלה: וכתוב בסיפרא וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שיושביה עליה לא בזמן שגלו מתוכה והם מעורבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יכול יהא יובל נוהג ת"ל יושביה לכל יושביה נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות לפיכך בזמן שאין שם יובל למה פודין שדה זו הואיל ואין שם יובל שתצא בו לכהנים לפיכך מכריחים את בעליה ומטריחים אותו לתת בה דמים ושיהא הוא פותח ראשון מפני טעמים הרבה הא' שהוא נותן חומש והשני שמצות גאולה באדון והג' שהוא חפץ ורוצה בה יותר מזולתו: וכבר בארנו פעמים שהחומש הוא רביע דמי שויה וכן כל חומש הנזכר בתורה הכוונה בו שיהא הוא וחומשו חמשה: ואיסר יש בו ח' פרוטות: ומחלוקת ר' יוסי וחכמים שחכמים אומרים אין פודין הקדש בפחות ממה שיהא תוספת חומש שלו פרוטה ולפיכך אין פודים הקדש לדעת חכמים בפחות מד' פרוטות ור' יוסי אומר אין חוששין לענין זה ולפיכך דעתו שיפדה אפילו כביצה ואע"פ שאינו שוה ארבע פרוטות ואין הלכה כרבי יוסי:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

בזמן שאינה יובל. ובמשנה שבגמ'. שאין היובל. ובל' הר"ב נמצאו גם שניהם. והרמב"ם כתב עוד נוסחא דגרס בהדיא בשעה שאין היובל נוהג וכתב הר"ב כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד כו' וכתבו התוס' דניחא השתא דמיירי בזמן הבית דאיכא רווחא להקדש דאי שלא בזמן הבית מחללו אם [ירצה] אפילו לכתחילה על שוה פרוטה לפי שאין בו ריות להקדש דלאיבוד אזיל כדאיתא לקמן בס"פ ההוא דאחרים לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אחולי עלייהו ושדינהו בנהרא ולשתרי לך. ע"כ. ולקמן במשנה ו' פי' הר"ב דד' זוזי דוקא. ולא ש"פ והכי איתא בגמ'. ולפיכך מ"ש התוס' שוה פרוטה לאו דוקא. ועיין בתוס' דיומא פ"ה דף נ"ה ע"ב. וז"ל הרמב"ם בסוף ה' ערכין מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה וכו'. וחכמים דנו שיפדה בד' זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר. [*וכך הם דברי הר"ב במשנה ו']:

שהבעלים נותנים חומש. כתב הר"ב ומפני ג' דברים אומרים לבעלים פתח אתה ראשון וכו'. ובמתני' חדא ועוד קאמר. גמ':

חומש. פי' הר"ב רביע יותר וכן כל חומש כו'. ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשיה גמרא פ"ד דב"מ דף נ"ד:

לא אמר זה אלא בכביצה. פירש הר"ב ופלוגתא דת"ק ור"י דרבנן סברי אין פודין הקדש בפחות מד' פרוטות כו'. דליכא למימר דסברי אין פודין בשוה כסף. דהא קי"ל דשוה כסף ככסף [דאמרינן בב"ק ישיב לרבות שוה כסף. ואפילו סובין] גמ':

נמצא מפסיד איסר כו'. סתמא כרבנן. גמרא.

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · עֲרָכִין ח׳ א׳

א׳
המקדיש את שדהושדה אחוזה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · עֲרָכִין ח׳ א׳

א׳
מיהו המחרים סתם מטלטלין בזה"ז או קרקעות שבח"ל שדינן כמטלטלין לעניין זה, לרמב"ם קיי"ל כחכמים, ונותן לכהנים. ולכ"מ הוי ספיקא דדינא [רמב"ם פ"ז מערכין]: אמנם בהקדיש בפירוש לבדק הבית בזמן החורבן, לא יפדה לכתתילה בפרוטה, רק בד' זוזין כדי לפרסם הפדיון, ולשדינהו לנהרא. אב"י וק'"ל דבנדרים [די"ח ב'] אמרי' דלר"מ סתם תרם לבד"הב, ולר"י רק בגליל סתמא לבד"הב מדאין מכירין בחרמי כהנים, אבל ביהודה סתמא לכהנים. וע"כ מתני' דהכא דקיי"ל כרבנן [כרמב"ם פ"ו מערכין] דבכל דוכתא סתם חרם לכהנים. דלא כמאן. השבתי לבני הרב שליט"א, התם ר"מ ור"י קיי"ל כר"י, אבל רק בנדר שהוא איסור הבא מעצמו, להכי בנדרים הלך אחר לשון בנ"א [כנדרים ד"ל ע"ב ודמ"ע א']. משא"כ בהקדש, אע"ג דמקדיש נמי רק נודר הוא, עכ"פ אין כוונתו לאסרו רק להקדישו, וכבר קצבה תורה אסורו, ומה"ע מחשב איסור הבא מאליו [ועי' תוס' שבועות כ"ד א' ד"ה באיסור], להכי אין הולכים בהקדש אחר לשון בנ"א, דמדהוא איסור שקצבתו תורה הולכין גביה אחר לשון תורה: תדע דהרי בנדרים במפרש דבריו, ואמר מה שנדרתי בחרם לא נדרתי אלא בחרמו של ים, ובקרבן שאמרתי לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים. בת"ח א"צ התרה [כנדרים ד"כ ע"א]. ובהקדש באמר. הרי שורי חרם או קרבן, לא ס"ד שנפרש הכי במחשבתו. אלא ה"ע דבהקדש הולכין אחר לשון תורה. אע"ג דבמקדיש נמי מצינו שהולכין אחר לשון בנ"א, דהרי עד כאן לא פליגי ר"א ורבנו [בנדרים י"ח ב'] רק במקדיש חיתו ובהמתו. דלרבנו אין כוי בכלל. מדלא מעייל נפשיה לספיקא. הא במקדיש חיתו. לכ"ע וודאי אין בהמה בכלל, אלמא דגם בהקדש הולכין אחר לשון ב"א דהרי בלשון תורה חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה [כחולין ע"א א']. התם לא קצבה לו תורה מה יקדיש, ורק בדעתו תליא אם חיה או בהמה להכי אחר כוונת הלב הן הן הדברים, והולכין בו אתר לשון בנ"א. משא"כ בהקדיש חרם או קרבן כבר אמרה התורה מה הן. והולכים בהן אחר לשון תורה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913