שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, צ״ט

ואכן, החזו"א תופס את איסור לא תחנם כאיסור מוחלט על עצם הפעולה: 'ומכירה - לאו דאורייתא, כטריפה ובשר בחלב'. גם את המקורות שלפניו קורא החזו"א בצורה ריאלית. פסיקתו מבוססת על קריאה בלתי אמצעית של הטקסט (כפי שניתן לראות בכך שגם בלידשטיין הגיע לאותן מסקנות מקריאת הרמב"ם), ועל מחויבות להיגיון הפנימי של ההלכה. גישה 'רצינית' זו אינה מאפשרת שיח הלכתי כדוגמת זה של הראי"ה, שבאופן מוצהר מבקש להוליך את המקורות לכיוון מסוים. נראה שהראי"ה היה מודע לכך שאם היה מלמד שיעור על לא תחנם היה מגיע למסקנות אחרות; ועם זאת, בתודעתו מפעמת המגמה להקל. הדיון שלו נובע מתודעה של פוסק שאינו רק מעתיק אלא גם יוצר, יצירה הפועלת באמצעות העלאת אפשרויות וסברות או מציאת דעת יחיד להסתמך עליה, כלים שגם הם מהווים חלק מההלכה.