שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, צ״ח

בהמשך לכך, ניתן לראות כי הסברות אותן מעלה החזו"א הן סברות אימננטיות, הנגזרות באופן ישיר מן המבנה של המושג ההלכתי עצמו. כאשר הוא מבחין, למשל, בין איסור נתינת חן התלוי ב'רגש החנינה', לבין איסור החנייה שהוא איסור אובייקטיבי, הרי שהבחנה זו אינה מבוססת על טעמו של האיסור אלא על ההיגיון הפנימי שלו. כאמור, איסור נתינת חן תלוי מטבעו בכוונתו של הנותן; המכירה לעומת זאת היא פעולה ריאלית, ולכן האיסור חל על פעולה זו עצמה, ואינו תלוי בנימוק כלשהו. ניתן להגדיר גישה זו כתפיסה ריאלית של ההלכה, תפיסה שלפיה משמעותו של האיסור נתונה בו עצמו, ולא ברעיון העומד מאחוריו. זאת בשונה מסברותיו של הראי"ה המתבססות על חיפוש הנימוקים שמאחורי ההלכה, כפי שהדבר מתבטא למשל בטענה כי לא תחנם אינו חל על מכירה המביאה לחיזוק היישוב בארץ.