שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, ק׳

גם לחזו"א יש תודעה של יוצר, אך אצלו היא פועלת באופן אחר. ניתן לראות זאת במקום שבו הוא דווקא חורג מן המקורות שלפניו, ומוסיף סברה שאינה מופיעה בהם - כשהוא מחדש את החשש של 'פן יחטיאו בכפירותם', ובעקבותיו אוסר על שכנותו של גוי שאינו מאמין בתורת משה. החזו"א מחדש כאן קטגוריה חדשה בדין לא תחנם: הדין המקורי אוסר על מגוריו של הגוי מתוך חשש מפני מעשיו, ואילו החזו"א מוסיף את החשש מפני אמונותיו. אך נראה שחידוש זה נעשה מתוך נאמנות והמשכה של רוח ההלכה, תוך התאמתה למציאות של ימינו. החזו"א מזהה את ה'פן יחטיאו' של העידן המודרני במישור של האמונות, ולכן ברור לו שדין התורה חל כיום גם על מישור זה, למרות שהוא אינו מוזכר במפורש במקורות. נאמנות זו לרוחה המקורית של ההלכה היא ביטוי מובהק של החרדיות, שבצורה מנוונת עלולה לגלוש לפונדמנטליזם; אבל אצל החזו"א אין מדובר רק ברצון להחמיר, שכן תפיסה זו עצמה היא המביאה אותו להקל במקומות אחרים.