שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, ל״ג

למעשה, מדובר כאן בשני איסורים: הראשון הוא האיסור למכור או להשכיר לגוי בתים ושדות בארץ ישראל, והשני הוא איסור גורף יותר על ישיבת גויים בארץ, שמקורו בפסוק אחר: 'לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי' (שמות כ"ג, לג). לכאורה, האיסור השני מייתר את הראשון; לכן מבחין הרמב"ם בין שני מצבים שונים: בזמן שהארץ אינה בשליטת ישראל חל רק איסור המכירה וההשכרה, אבל כאשר 'יד ישראל תקיפה' חל איסור הישיבה, ואסור להניח לגוי אפילו לעבור בארץ לצורכי מסחר. הראב"ד בהשגותיו שם מערער על איסור גורף זה, וטוען כי הפסוק שהביא הרמב"ם נאמר רק על שבעת העממים שחיו בארץ בימי יהושע ולא על שאר גויים, וגם בו נאסרה רק הישיבה, ולא המעבר ממקום למקום. למעשה, השגות אלו מראות כי הרמב"ם הרחיב את דין שבעת העממים לכל הגויים העובדים עבודה זרה, ואף החמיר בו מעבר לעולה מפשט הפסוק.