כבר מן המיקום של דינים אלו בהלכות עבודה זרה ניתן ללמוד כי הרמב"ם רואה את 'לא תחנם' כאיסור בעל אופי דתי, כחלק מן המאבק בעבודה זרה, ולא כעניין לאומי הנוגע לבעלות של עם ישראל על הארץ. דבר זה בא לידי ביטוי גם בכך שהאיסור אינו חל על גר תושב שאינו עובד עבודה זרה, והרמב"ם אף מפרש את משמעותו של הביטוי 'גר תושב' כנובע מהלכה זו: 'ולמה נקרא שמו תושב? לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל'. נעסוק בנושא זה בהרחבה בהמשך; קודם לכן נתבונן באופן שבו הרמב"ם מתאר את פרטי האיסור.
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, ל״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.