שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, כ״א

זיקה דומה בין תפיסה אוטופית של משמעות השיבה לארץ לבין פסיקה מחמירה ניתן למצוא בנושאים שונים גם אצל הראי"ה. כפי שטען נהוראי, הראי"ה הלך בדרכו של רבו הנצי"ב בכך שפסיקת ההלכה שלו הושפעה מתפיסתו לגבי ייעודו העליון של הקיום בארץ, גם כשהדבר בא על חשבון ההתחשבות בצורכי הקיום הפשוטים: 'לדעת הרב קוק עניינה של ההלכה אינו במציאת פתרון נוח לבעיית ההווה, אלא בהוראת דרך לעיצוב הקבע שלעתיד לבוא'. כפי שנראה בהמשך, ניתן לראות ביטוי לגישה זו גם ביחסו של הראי"ה להיתר המכירה, הן בכך שלמרות המכירה הוא מתיר לעשות מלאכות האסורות מן התורה רק על ידי גוי, והן בכך שהוא מעודד את החקלאים המסוגלים לשמור את השמיטה לעשות זאת, ומתריע כנגד השימוש בהיתר כדי לכפות עליהם לעבוד. ואולם מעבר לדוגמאות נקודתיות אלו, תמיכתו הנחרצת של הראי"ה בהיתר המכירה מוכיחה כי הוא ראה הכרח להקל בדיני השמיטה, ואף טען שדווקא חשיבותה של מצוות יישוב הארץ מחייבת זאת. נראה כי בניגוד לגישתו בנושאים אחרים, בנושא זה הראי"ה נאלץ לוותר על מימושה של המציאות האידיאלית בהווה כדי לאפשר את כינונה בעתיד. ויתור זה בא לידי ביטוי לא רק בפסיקתו לטובת ההיתר, אלא גם באופיו של השיח ההלכתי בו השתמש: כפי שנראה, בפסיקותיו על היתר המכירה עושה הראי"ה שימוש רב בכלים הלכתיים של פשרה ובשיקולים של שמירה על הקיום, שהם מרכיבים מוכרים בשיח ההלכתי המסורתי. מבחינה זו, בדיון על היתר המכירה ניתן לראות כי הראי"ה ממשיך את השיח הקונבנציונלי, בעוד שהנצי"ב משתמש בשיח ייחודי שהתנופה האוטופית שבו גוברת על שיקולי המצוקה אשר הניעו את התומכים בהיתר.