שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, כ׳

הנצי"ב רואה את יישוב הארץ כמימוש התיאור התנ"כי של חיים התלויים בקיום המצוות התלויות בארץ בכלל, ובשמירת השמיטה בפרט. בעקבות זאת הוא כותב כי אם יתירו לעבוד בשדה בשמיטה 'יהיה חילול השם בדבר'. תפיסה זו מתבטאת לא רק בשורה התחתונה של פסיקתו, אלא גם בסגנון בו היא כתובה. התחושה העולה מדבריו היא שהשיח ההלכתי הרגיל אינו מתאים לארץ ישראל, וזאת דווקא בשל האידיאליזציה שלה. ראיית הקיום בארץ כקיום אוטופי על־טבעי מביאה להחמרה, כיוון שהיא אינה מעניקה מקום לטיעונים פרקטיים כמו 'שעת הדחק' שיש להם מקום בשיח ההלכתי הרגיל. תפיסה זו מאפשרת לנצי"ב להתעלם מהחששות למצוקה כלכלית, ואף לכתוב ש'יותר מאשר עלינו לחוש לבטול הישוב על ידי העדר עבודת הארץ בשנה אחת, עלינו לחוש לקלקול יושבי הארץ אשר יהיו הולכי בטל מכל עבודה בשדה שנה שלמה'.