שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ו׳, ק״ה

דרכו של הראי"ה היא שונה, והדבר בא לידי ביטוי בכל הרבדים של הדיון. המניע המרכזי שלו הוא מחויבותו כפוסק להקל על הציבור, להיענות במידת האפשר למצוקה של אנשי היישוב. דחיפות זו מביאה אותו להשתמש בכל טענה וסברה שניתן למצוא כדי לאפשר את המכירה, וגם לטעון בזכותו של שימוש זה ולהסביר שבמצב הקיים אין להטיל בו דופי. בשונה מדרכו של הנצי"ב כאן, ואף מדרכו שלו עצמו בהקשרים אחרים, תפיסותיו של הראי"ה לגבי מעלתה של מצוות יישוב הארץ אינן מביאות אותו לפסיקה אוטופית ומחמירה; החשיבות העליונה שהוא מייחס ליישוב הארץ אינה מרחיקה אותו מקשיי הקיום הפשוטים. אם החזו"א מכוון את היצירתיות שלו לשימור ולהמשכה של רוח ההלכה במצבים משתנים, הרי שהראי"ה רותם אותה למציאת סברות ופרשנויות שיאפשרו פסיקה מקילה. החזו"א רואה את ההלכה כריאלית והחלטית; הראי"ה רואה אותה כמרחב של אפשרויות שבתוכו ניתן לבחור להקל. לצד זאת, לעתים ניתן לראות כי עמדותיו מתבססות לא רק על צורכי הדיון אלא גם על תפיסות עומק, כפי שראינו לגבי היחס לגוי וכן לגבי משמעותה של קדושת הארץ.