שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ה׳, ס״ז

נסכם את הדברים. הדיון בו עסקנו צומח מתוך ההתמודדות של חכמי פרובנס עם מנהג שלכאורה מנוגד לפשוטם של המקורות: גם אם שמיטת כספים אינה נוהגת מן התורה, נראה שלכל הפחות יש לקיים אותה מדרבנן, כפי שנהגו האמוראים. ראשונים אלו נחלצו להצדקת המנהג, אך כפי שראינו הדיון שלהם אינו מלאכותי ומאולץ; ההגנה על המנהג מתבססת על דיון ממשי ועל תפיסה אימננטית של התהליכים שעוברת שמיטת הכספים במקורות השונים. הם אמנם מחדשים טיעונים שלא נאמרו לפניהם, אבל בכך הם ממשיכים את התהליך שמקורו בתקנת הפרוזבול של הלל, וכן בדבריהם של חלק מהאמוראים ובפסיקותיו של רב נטרונאי. תהליך זה, המביא לבסוף לביטולה של שמיטת הכספים, מתבסס על זיקתה לקיום הממלכתי בארץ ישראל, או למצב האוטופי שמסמל היובל, זיקה אותה ראינו כבר בפסוקי התורה. בדומה לאופן שבו פירשנו את דרשת רבי, גם חכמי פרובנס רואים את שמיטת הכספים כמצווה שאינה שייכת לזמן הזה; אך בשונה מרבי, הם סוברים שאין לה מקום אף מדרבנן. אופייה הייחודי של שמיטת כספים הוא החורץ את גורלה בגלות, ומביא לכך שעם השנים היא הולכת ומתבטלת.