נראה שהמאירי נזקק לכך כדי להתמודד עם קושיה אחרת של הרמב"ן, שטען כנגד דעת הראב"ד שאם שמיטת כספים אינה נוהגת, לא שייך לקיים אותה כמידת חסידות: 'שאלמלא תקנת חכמים היא או דברי תורה, אי זה חסידות יש בדבר להשמיט כספים ולנעול דלת בפני לווין, בכיוצא בזה אמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושה נקרא הדיוט'. נראה שביקורת זו הביאה את המאירי לשלב את דעת העיטור עם דעת הראב"ד, ובכך לעגן את מידת החסידות במנהג מבוסס שאינו בבחינת 'אינו מצווה בדבר ועושה'. בנוסף לכך, דעת העיטור המגבילה את קיום המצוות במקום ובזמן גם מאפשרת למאירי לקבוע שבזמנו ובמקומו אין אפילו מידת חסידות בקיום שמיטת כספים, דבר המעניק הצדקה מלאה למנהג פרובנס.
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ה׳, נ״ט
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.