כאמור, הדעה לפיה שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה רק בארץ ישראל מופיעה כבר בספר השטרות של רבי יהודה הברצלוני, שחי בספרד בסוף המאה ה־11. את דבריו מביא גם בעל העיטור, רבי יצחק בן אבא מרי, מחכמי פרובנס במאה ה־12. בתחילה מקשה העיטור על דעה זו: 'ומסתמא דאפילו לרבי השמטת כספים נוהג בזמן הזה בחוצה לארץ מדרבנן, דארץ ישראל וחוצה לארץ לגבי שמיטה כי הדדי נינהו [= שווים זה לזה], דחובת הגוף הוא'. זוהי שאלה מתבקשת - הרי גם לדעת רבי שהקיש בין השמיטות, ההיקש מלמד ששמיטת כספים נוהגת מן התורה רק בזמן שבו נוהגת שמיטת קרקעות, אבל אין בכך כדי להבחין בין ארץ ישראל לחו"ל. כיוון ששמיטת כספים היא חובת הגוף, הרי שהיא נוהגת בארץ ובחו"ל, ובזמן הזה היא נוהגת בכל מקום מדרבנן. ועם זאת, בהמשך דבריו מאמץ העיטור את ההבחנה בין ארץ ישראל לחו"ל כדי להצדיק את המנהג, למרות שהוא מציין כי הבחנה זו אינה מתיישבת עם המקורות:
שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ה׳, ל״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שיעורים בגמרא - שמיטה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.