שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ה׳, י״ד

ניתן גם לפרש את הדברים בכיוון שונה מעט, בעקבות סברה דומה המובאת בדברי הרא"ש. הרא"ש אמנם התקומם כנגד המנהג שפגש כשהגיע מאשכנז לספרד, עליו הוא כתב כך: 'תמהתי על זה מיום באתי לארץ הזאת, וצווחתי כי כרוכיא וליכא דמשגח בי'. אך בדיעבד גם הוא מצא צידוק למנהג: 'ומצאתי התנצלות לעצמי על שמיטת ידי, שאינני מתעורר לבטל מנהגם, ואומר אני דאפשר כיון שפשט המנהג שלא להשמיט, והכל יודעים זה, הווה ליה כאלו התנה המלוה: על מנת שלא תשמיטנו שביעית'. הרא"ש טוען כי כיוון ששמיטת כספים אינה נוהגת בפועל, ניתן לומר שכל הלוואה ניתנת מתוך הנחה שהשמיטה לא תחול עליה, והרי זה כאילו נכתב תנאי זה במפורש. למעשה, התפשטות המנהג היא עצמה חלק מהמנגנון המצדיק אותו! ייתכן שגם רב נטרונאי מתכוון לתנאי כזה; כך או אחרת, נראה שלדעתו המנהג ממשיך את הקו של הלל ושל רב נחמן, שלפיו שינויי הזמנים מביאים לעקיפת השמיטה באמצעים פיקטיביים.