שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, פ״ו

גישה זו שונה מהגישות שראינו עד כה, כיוון שהיא אינה נתפסת בקטגוריות ההלכתיות המאוחרות יותר. הלל אינו משתמש בהלכה ישנה אלא 'ממציא' אותה, יוצר הלכה חדשה בתוך דין התורה. הגישות השונות אותן ראינו בפרק זה משקפות את הפער בין האופן שבו פעל הלל לבין האופן שבו הוא הובן בדורות מאוחרים יותר. לכך קשור גם הדיון על משמעותה של הפיקציה: הזכרנו את ההבחנה בין הערמה כגון מכירת חמץ, שבה יש מנגנון משפטי תקף אלא שאין מאפשרים לו לצאת לפועל, לבין פיקציה כמו חוטי העירוב, המבוססת על הרחבת מושג המחיצה אל מעבר לגבולו. הפרוזבול במקורו הוא הערמה ולא פיקציה, כיוון שהלל תיקן מסירת שטרות ממשית. בדומה למכירת חמץ, גם כאן הפיקציה אינה במנגנון אלא באופן שבו הוא מתפקד; שכן מטרתו אינה באמת לתת לבית דין לגבות את החוב, אלא לאפשר לגובה לעקוף את מצוות השמיטה. זה היה המצב בתקנה המקורית, אך כפי שראינו, בדורות שלאחר מכן הממד הפיקטיבי גבר. תהליך זה משקף את העובדה שהפרוזבול כבר אינו נתפס כמנגנון ממשי הפועל בתוך דין התורה עצמו, אלא כפעולה פיקטיבית שהתגלגלה לכדי אקט סמלי, שתוקפו יכול להיות רק מדרבנן.