שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, פ״א

ראשית, אני סבור כמו הרמב"ן שהדרשה של מסירת שטרות היא מאוחרת להלל, והלל עצמו לא נזקק כלל לדרשה. אך בשונה מהרמב"ן, אני סבור שדרשה זו אינה רק אסמכתא, אלא משקפת ניסיון רציני של החכמים שאחרי הלל להצדיק את הפרוזבול באופן רטרואקטיבי, בכך שימצאו לו מקור בתורה; כפי שטענתי לעיל בדיון על הפיקציה, גם את הדרשה הרטרואקטיבית מזהים חז"ל כחלק מדין התורה עצמו. ועם זאת, דרכו של הלל הייתה שונה: הוא יצר מנגנון הלכתי המתבסס על ההיגיון הפנימי של המצווה כפי שהוא הבין אותו, וכיוון שכך, תוקפו של מנגנון זה הוא מן התורה. הלל לא הסתמך על דרשה או על הלכה קיימות, אך גם לא על כוחו של בית הדין כנגד דין התורה; הוא חדר לעומקה של ההלכה כדי למצוא בתוכה את האפשרות לעקוף אותה. האימננטיות של ההבנה עליה מתבסס המנגנון הביאה לכך שהוא נחשב כחלק מדין התורה עצמו, גם אם אין לו מקור מפורש בפסוקים.