שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ד׳, ל״ד

הגישה השנייה עליה נעמוד כאן מבחינה בין הפרוזבול לבין דין התורה של מסירת שטרות: הפרוזבול איננו יישום של דין תורה זה אלא תקנה המרחיבה אותו אל מעבר לגבולו ובכך מקילה על עקיפת השמיטה, ולכן הוא תקף רק כאשר השמיטה נוהגת מדרבנן. גישה זו, בה נוקטים רוב הראשונים, מסתמכת על סוגיות הבבלי והירושלמי שהזכרנו לעיל, וכן על לשון המשנה המציגה את מסירת השטרות והפרוזבול כשני דינים נפרדים. בנוסף לכך, ראשונים אלו מצביעים על כך שהפרוזבול אינו מסירת שטרות ממשית, שכן יש בהלכותיו ממד פיקטיבי בולט: במקום מסירה בפועל של השטרות לבית הדין, המלווה רק מצהיר על כך, והצהרה זו תקפה אפילו אם השטרות אינם בידו; לחלק מהדעות די גם באמירת הצהרה בעל פה, ואין צורך לכתוב אותה בשטר; בנוסף לכך, לפי הרמב"ן הפרוזבול תקף גם במלווה על פה. למעשה, נראה כי הפרוזבול נעשה לאקט פורמלי יותר ויותר במשך הדורות, תהליך המוצדק בכך שהשמיטה נוהגת רק מדרבנן. כתוצאה מכך, כבר בירושלמי ישנה התלבטות בשאלה אם הפרוזבול הוא מנגנון הלכתי ממשי שניתן ללמוד ממנו לשטרות אחרים: 'ולמידין מידת הדין מפרוזבול?'.