שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ג׳, מ״ד

ר' חיים מתבסס כאן על הבחנה למדנית אופיינית בין פטור מדיני היובל לביטול עצם היובל, ובעקבות זאת טוען כי ההיקש של רבי נוגע רק לדיני היובל, ולא לתנאי הקיום שלו. זוהי הבחנה גאונית, ועם זאת, בה נמצאת לדעתי גם נקודת התורפה של הפירוש שלו; שכן כפי שקורה פעמים רבות בהבחנות למדניות, ההבחנה אמנם נכונה מבחינה פורמלית, אך לא ברור כיצד היא מתיישבת עם ההיגיון הפנימי של הדינים עצמם. מדוע לא נלמד מההיקש של רבי שגם השמיטה תלויה במניין? הרי המניין חורז יחד את השמיטות ואת היובל, כפי שניתן לראות גם בפסוקי התורה בפרשיית בהר, ואם כן מה טבעי יותר מלעגן בו את שני הדינים? אפשרות זו עולה גם מדעת חכמים בספרא: כפי שראינו, לפי חכמים קיום היובל תלוי לא רק במניין אלא גם בשמירה בפועל של שבע השמיטות שקדמו לו. אך מדוע לתלות בכך את היובל? מתבקש לומר כי המניין הוא המחבר את השמיטה ואת היובל למערכת אחת, ואם כן, גם קיום השמיטה תלוי בו.