שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ב׳, קכ״ג

אפשר לראות כאן דוגמא יפה לאופן שבו הרמב"ם פוסק; הוא לא תפס את עצמו כמעתיק של ההלכות, אלא כיוצר וכפרשן של ההלכה. הוא מנצל את המרווחים שהמקורות משאירים לו כדי לברור ולארגן את ההלכות לפי תפיסתו. הפסיקה שלו מונחית על ידי האופן שבו הוא תופס את ההלכה, ולכן הוא אינו רואה עניין עקרוני ברובד הדרשני, למשל; הוא יכול לפסוק הן לפי ההיקש של שמיטת כספים והן לפי ההיקש של שמיטת קרקעות, ולהעניק לכל אחד מההיקשים מעמד שונה. המבנה שהרמב"ם בנה כאן מבוסס על האופן שבו הוא ניתח את יסודות ההלכה. ניתוח זה מביא לטשטוש ההבדל בין דאורייתא ודרבנן, שכן מעמדה של כל הלכה נובע מן ההיגיון הפנימי שלה: שמיטת קרקעות הופכת לדרבנן בשל זיקתה הכפולה ליובל, אך אין זה אותו גדר של דרבנן כזה של שמיטת כספים, המתקיימת רק כזכר.