שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ב׳, קכ״ד

אם כן, הרמב"ם יוצר הבחנה בתוך חוקי השבע בין שמיטת קרקעות, אותה הוא תופס כמבוססת על קדושת הארץ, לבין שמיטת כספים וחוקי הדרור של היובל, שהם חוקים בעלי אופי חברתי. הבחנה זו משליכה על תוקפן של הלכות אלו בזמן הזה: בשונה ממדרשי ההלכה, בהם הופרדה שמיטת כספים מהיובל והוצמדה לשמיטת קרקעות, הרמב"ם יוצר מבנה הפוך, ולכן גם מגיע למסקנה הפוכה - שמיטת כספים בתפיסתו אינה מצווה אקטואלית, והיא נשמרת רק כדי שלא תשתכח. בנוסף לכך, הרמב"ם אמנם מקבל את דרשת רבי לפיה שמיטת קרקעות בזמן הזה היא מדרבנן, אך בשונה מרבי הוא מבין היקש זה כזיקה חיצונית בלבד ולא כערעור משמעותי על תוקפה של השמיטה.