שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק ב׳, קכ״ב

הסיבה לכך היא שמבחינת מהותן, תרומה ושמיטת קרקעות צריכות לנהוג מן התורה גם בזמן הזה, כיוון שהן תלויות בקדושת הארץ, שכפי שכבר אמרנו לא בטלה לפי הרמב"ם. התלות שלהן ביובל אינה מהותית כמו זו של שמיטת כספים; זוהי רק תלות חיצונית, הנובעת מכך שהלכות אלו משולבות במניין השנים המוליך אל היובל. הלכות התרומה ושמיטת הקרקעות אינן חלק מהמערך של היובל, אבל כפי שראינו בפרק הקודם, פרשיית בהר כורכת אותן במניין השנים המוביל אליו. כאשר בטל מניין היובלות, גם מצוות אלו כבר אינן נוהגות מן התורה; אבל בשונה משמיטת כספים, הקיום שלהן מדרבנן אינו רק בתור זכר - שכן מבחינת ההיגיון הפנימי שלהן הן עדיין חלות - ולכן התוקף שלהן הוא בעל אופי שונה. זהו מעין דין דרבנן הקרוב לדאורייתא, דין שלא נוצר מתוקף סמכותם של חכמים כי הוא נסמך על קדושת הארץ שעדיין קיימת. לפי הרמב"ם שמיטת קרקעות בזמן הזה היא דין דרבנן כעין דאורייתא, ולא רק זכר כמו שמיטת כספים.