שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק א׳, ע״ד

ואמנם, גילת הראה כי בעולם העתיק שמיטת כספים, שחרור עבדים והחזרת נחלות היו כרוכים זה בזה. בעולם העתיק נהגו מלכים להכריז, עם עלייתם לשלטון או לרגל אירועים מיוחדים, על תיקונים חברתיים, שבמסגרתם שוחררו עבדים, בוטלו חובות, וקרקעות משועבדות הוחזרו לבעליהן. בנוסף לכך, בעקבות גבעתי ניתן לטעון כי עיקר מטרתה של פרשיית שמיטת כספים היא ההתנגדות לשעבוד הנחלות והעבדים, ומכאן גם הקשר לדיני העבד הסמוכים לה. כפי שהראה גבעתי, הביטויים 'נושה' ו'נוגש' נושאים מטען שלילי, והמונח 'אביון' מדגיש את המסכנות של העני ואת מצבו הירוד מבחינה חברתית. התיאור בפרשייה הוא של אדם עני הנאלץ ללוות כדי להתקיים, ושל מלווה המנצל את ההלוואה כדי לשעבד את נחלתו ואת ילדיו. שמיטת הכספים נועדה למנוע את השתלטות המלווה על נחלות העניים וילדיהם: היות שהעבדות ומכירת הנחלות נבעו מחוסר היכולת להחזיר את החובות, הרי ברגע שבטל החוב פקעו גם שעבודים אלו. עם זאת, הלכה זו יוצרת גם בעיה: היא עלולה לגרום לכך שהמלווים לא ירצו להלוות, וגם אלו שירצו לא יוכלו להרשות לעצמם לעשות זאת. ואכן, ניתן לראות כי הפרשה כולה עוסקת בהתמודדות עם בעיות אלו: היא מציעה את נגישת הנכרי כתחליף, מבטיחה ברכה למלווה, ומאיימת בחריפות על מי שיימנע מלהלוות בשל השמיטה.