שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק א׳, כ״ט

יסודה של שמיטה זו איננו החסד אלא רעיון הקדושה, המתבטא בשייכותה של הארץ לה'. שייכות זו מביאה לביטול הבעלות על הקרקע, ביטול המופיע בצורה שלמה בהלכות היובל המובאות בפסוקים הבאים. כפי שדייק המשך חכמה בפירושו לפסוקים אלו, השמיטה כאן נובעת מ'אפקעתא דמלכא', כלומר פועלת מכוח הציווי גם כנגד רצונם של הבעלים: 'שמיטה הוא קדוש בעצמותו... לכן גבי שביעית קאמר "שבת לה'". ואף אם לא ספרו מנין השנים ולא השמיטו וגדרו שדותם באבנים, בכל זאת הוא הפקר ופטור ממעשר ואפקעתא דמלכא הוא'. בתיאור זה של השמיטה מתבטאת קדושת הארץ באיסור העבודה, שבאמצעות קיומו מראה האדם את חוסר בעלותו על הקרקע; וכן בכך שפירותיה שייכים לכולם, כולל בעלי החיים. הרדיקליות של רעיון זה חורגת מרעיונות החסד והאמפתיה לזולת, שעם כל חריפותם אינם מסוגלים לזעזע מן היסוד את אושיות הבעלות והרכושנות הנטועות בעולם הבורגני. לכך קשור גם העדרו של תיאור הסבל מפרשייה זו: לעתים קרובות הפנייה אל התחום הרגשי, הנתינה מתוך חמלה, משמשות כתחליף לתביעה לשינוי יסודי יותר, ובכך משמרות את סדרי החברה; כאן לעומת זאת מתואר שוויון 'קומוניסטי', שאיננו נובע מהנתינה של הבעלים, אלא מכך שהארץ כולה שייכת לה'.