שיעורים בגמרא - שמיטה · פרק א׳, ל׳

התורה ערה לאופי האוטופי של ציווי זה, ולכן בהמשך היא מבטיחה את הברכה: 'וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים' (ויקרא כ"ה, כ-כא). הברכה היא אחד האמצעים של התורה להתגברות על הפער שבין הציווי האלוקי לבין המציאות האנושית, בדומה לקללה המלווה לעתים את האיסור. הברכה גם קשורה לרעיון השבת - 'וַיְבָרֶךְ אֱלוֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי' (בראשית ב', ג) - אבל כאן היא אינה מתוארת כשפע הרמוני אלא רק כהבטחה של הקיום.